יום שישי, 15 בינואר 2016

חיי משפחה באשכנז בימי הביניים




בערי צרפת וגרמניה, שבהן לימד והטיף אבלר ואחריו תלמידיו וממשיכי דרכו, זכו היהודים בזמן ההוא לימים של פריחה תרבותית. במחצית הראשונה של ימי הביניים הגיעה לאחד משיאיה מסורת הלמדנות התלמודית בכמה ישיבות מפורסמות, שבהן נוצרה שיטתם של "בעלי התוספות".
חוגים קטנים של "חסידי אשכנז" פיתחו השקפת עולם ייחודית בנושאי החטא, התשובה והכפרה, שעתידה הייתה להשפיע מאות שנים אחר-כך על העולם היהודי כולו. מסורות הפיוט והמיסטיקה, שמקורן בארץ ישראל, מצאו להן שם המשך פורה ויצירתי.
המחקר המודרני על ההיסטוריה של יהודי צרפת וגרמניה במהלך ימי הביניים התמקד במידה רבה בנושאים אלה והאדיר את האתוס של המסורת האשכנזית כתרבות למדנית ויראת-שמים. ייחודה בא לידי ביטוי חריף וקיצוני במעשים של התאבדות קולקטיבית בזמן מסע הצלב הראשון (1096). רק בשנים האחרונות החלו לעסוק בהיבטים נוספים של חיי היומיום וברכיבים נוספים של האוכלוסייה היהודית בצפון אירופה מלבד קבוצת הלמדנים. הספר שלפנינו מוסיף תרומה משמעותית לנושא חיי המשפחה באשכנז ובצרפת, בזכות דיון מקיף בתיאורים ובעדויות שמקורם בסוגות ספרותיות מגוונות, דוגמת שאלות ותשובות הלכתיות, ספרי מצוות, ספרי הלכה, ספרות מוסר, ספרות רפואית, דרשות, מדרשים, פיוטים, פרשנות למקרא, ספרי פולמוס, כרוניקות ונוסחי מצבות.
העושר האתנוגרפי חושף בפני הקוראים והקוראות את מעגל החיים המלווה את הלידה, הציפיות לקראתה, היחס לפוריות ולעקרות (פרק ראשון); טקס ברית-המילה ומשמעותו המקודשת בצד משמעותו החברתית בהגדרת הזהות המשפחתית וזהות התינוק, לצד הדמיון המפתיע בין טקס זה לטקס הטבילה הנוצרי (פרק שני); טקסים נוספים המלווים את הלידה, שמקורם בהווי הנשי הנוצר בחדר היולדת והאם הצעירה, טקסים שמקורם באמונות מאגיות משותפות ליהודים ולנוצרים בצפון אירופה (פרק שלישי); ההנקה וההתמודדות עם האתגרים של מיניקות שכירות יהודיות כנוצריות, לצד נישואים מחדש של אלמנות צעירות (פרק רביעי); וכן העמדה החברתית ביחס להורוּת, לטיפול בילדים וכלפי אותם מקרים שבהם כושלים המבוגרים באלימות כלפי ילדיהם או בנטישתם (פרק חמישי).

במעגל החיים המשפחתי חסרה חוליה קודמת להיריון וללידה, היינו דיון בחיי האישות, המיניות והמוסר המיני. נושא זה בולט בהיעדרו דווקא משום שאחד המקורות המשמעותיים בתרבות האשכנזית-הצרפתית - ספר חסידים - מכיל התייחסויות מרתקות לתחום האינטימי ולאופן שבו המין משמש רכיב בסיסי בעיצוב היחסים בין גברים לנשים.

אולם המסד התיעודי איננו אלא נקודת המוצא לדיון רחב בנושאים אלה הנערך בשלושה מישורים מקבילים המפרים זה את זה. ראשית, המחברת נסמכת על מסורת המחקר ההיסטורי הפמיניסטי משני העשורים האחרונים, שהדגישה את חשיבות העיסוק בנשים ובצדדים המייחדים חיי נשים כרכיב שבלעדיו לא ניתן להבין תהליכים ומאפיינים מרכזיים של כל חברה. לשם כך צריך לא רק להרחיב את היקף המקורות, אלא לנסות ולחלץ מתוך המקורות ה"גבריים" תמונה ריאלית של חיי נשים.
התיאורים של ההווי הנוצר בחדר שבו מתקיימת הלידה ובו שוהה האם הצעירה במשך שבועות אחדים אחר הלידה (פרק ראשון), הם דוגמא לכך שניתן אמנם לשמוע גם את הקול הנשי.
חיי משפחה וגידול ילדים כשיקוף של תהליכים תרבותיים וחברתיים הם המישור השני של הדיון. המחברת טוענת בצדק, כי לא ניתן לדון בנפרד בחייהן של נשים ובחייהם של ילדים במהלך הילדות המוקדמת.
הדרתן של נשים מקיום מצוות מסוימות (כמו ברית-מילה של בניהן, או נוכחות בבית-הכנסת בזמן טקס ברית-המילה) הן עדות נוספת ליחס שלילי כלפי נשים מאז המאה השלוש-עשרה והרחקתן מבית-הכנסת בזמן הווסת, למרות שאין הצדקה הלכתית להרחקה זו, משום שנוכחותן נתפשה כפגיעה בקדושת המרחב הגברי.
המישור השלישי, והחדשני מכולם, מציג את המגע התרבותי ההדוק בין החברה היהודית לבין חברת הרוב הנוצרית. המגע היומיומי הקרוב הוביל לחלחול עמוק של תפישות תרבותיות, דפוסי התנהגות וטקסים שחלקם במקור קדם-נוצרי. אחרות נסמכות על עמדות תרבותיות וצרכים משותפים לשתי הקבוצות.
הניתוח של טקס החולקרייש (עמ' 152-143) הוא דוגמא לדיון שבו לא נאכפת משמעות אחת, אלא מובא בחשבון עושר הפרשנות של המשתתפים, בצד התובנה של ההיסטוריונית המודרנית ה"קוראת" את הטקס. ה"חולקרייש" נערך סמוך לשבת שבו יצאה היולדת לראשונה מביתה והלכה לבית-הכנסת. סביב התינוק התאספה חבורת ילדים - במקרה של הולדת תינוק, או ילדות - במקרה של הולדת תינוקת, וקראו בשמו של הנולד/ת תוך כדי הרמת העריסה וצעקת המשפט "הולי קראייש, איך ייקרא לילד זה" ("חולקרייש, וואי זאל דאס קינד הייסן").
בעדויות אחרות נזכר כי מניחים ספר קדוש למראשות התינוק. אחרי שהמחברת מביאה פרשנות של מקורות יהודיים מאוחרים לטקס זה, ודוחה אותם כהסבר חלקי, היא הולכת בעקבותיהם של שני חוקרים יהודיים מן המאה התשע-עשרה ומראה את הדמיון הברור לטקסים בחברה הנוצרית, שנועדו להגן על תינוקות, בטרם נטבלו ונקראו בשם, משני "פראו הולה" היא,"Holda"  שנודעה אף בשמות נוספים, והיא דמות נשית מהמיתולוגיה הגרמנית שהייתה מוכרת היטב בימי-הביניים בקשר לטקסי פריון, התחדשות ומוות. טקס זה, בצד שני טקסים קרובים לו, יוצרים מכלול טקסי משותף ליהודים ולנוצרים, לא מההיבט הדתי "אלא מבחינת המשמעות החברתית ומערכת האמונות והדעות, ובמיוחד האמונה במזיקים" (עמ' 169). לשם הבנה מקיפה, טוענת המחברת, לא ניתן להסתפק בהסברים חד-ממדיים, כמו האמונות המאגיות העמוקות והמאבק נגדן, או הלידה ושילוב האישה בקהילה כטקסי מעבר, השעיית הסדר החברתי והענקת "זכויות יתר" לנשים בפרקי זמן מוגדרים, או ריטואל קולקטיבי של נשים, וחשיבות הגוף - ובעיקר גוף האישה - כרכיב בתהליך הגאולה. יש להבין כיצד רכיבים מסוימים פנו אל חלקים שונים באוכלוסייה וכיצד הם התפרשו באופן נפרד או במקביל ע"י קבוצות שונות. [ד"ר ויינשטיין, אלישבע באומגרטן-אמהות וילדים: חיי משפחה באשכנז בימי הביניים, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2005, עמ' 336]