יהודים החלו להתיישב באשכנז כבר בתקופה
הרומית, תחילה כסוחרים. עם השלמת התנצרותה של אירופה מצאו היהודים את עצמם נתונים
להגבלות משפטיות הולכות וגוברות, תהליך שהלך והתמשך לאורך כל ימי הביניים. מן המאה
ה-11 הלכה ונמנעה מן היהודים הגישה כמעט לכל מקור מחיה שהוא, לבד מהלוואה בריבית.
לא אחת נאלצו היהודים ללבוש בגדים מיוחדים ולענוד טלאי מיוחד כדי להפריד בינם לבין
האוכלוסייה הנוצרית; ולבסוף, לקראת סוף ימי הביניים, גורשו היהודים מאזורים שבהם
הם חיו דורות על דורות. מספר היהודים באשכנז היה נמוך בהרבה מזה שבארצות האיסלם,
והם חיו בקהילות קטנות, בערים קטנות בהרבה מאלה שבמזרח.
חרף ההגבלות שסבלו, וחוסר הביטחון באשר
לשלומם ולרכושם, היו יהודים אלה אמידים למדי, ואף נהנו מרמת חיים דומה לזו של
האצולה הנוצרית הנמוכה, ועם התפתחותם של המרכזים העירוניים - אף לזו של הבורגנות
הגבוהה.
אצל היהודים, וכן אצל הנוצרים בני מעמד
כלכלי דומה, נחשבה ההשכלה לעניין שבשגרה ולחיונית. בשתי הקהילות, לפחות עד הקמתן
של האוניברסיטאות הנוצריות בראשית המאה ה-13, הוגבלה הלמידה לשכבת עילית מצומצמת
של הנהגה דתית. [בן-שושן, עמ' 30, 85] אולם, צמיחת הערים במאות ה-12 וה-13 הגדילה
מאוד את הצורך בידיעת קרוא וכתוב, משום שמסעות הסוחרים הלכו והתרבו והפקידות
התרחבה. בערים צצו מוסדות חינוך יסודי, לרוב בחסות הכנסייה. [סטוק, עמ' 80-240]
בדומה לנשים הנוצריות, הורשו נשים יהודיות
להופיע בפרהסיה יותר מאשר הורשו נשים בארצות האיסלם, ורבות מהן היו מעורבות
בעסקים. על מעמדן הכלכלי המשופר של נשים באשכנז מלמדות במידת מה הנדוניות הגדולות
שהביאו לנישואיהן, אשר הבטיחו לנשים מעמד נכבד בבית. עוד למדים אנו על המעמד הגבוה
שנשים יהודיות זכו לו בחברה זו, וכן על סימנים להשפעת המנהגים השולטים בחברה
הנוצרית, מחרם דרבנו גרשום (חי בין השנים 960-1028), שאסר את ריבוי הנשים, וכן מן
התקנה, החשובה אף יותר, כי אין לגרש אישה בעל כורחה. [על מעמדה הכלכלי הגבוה של
האישה: איגוס, עידן הגבורה, עמ' 278; איגוס, הכתובה האשכנזית; גרוסמן, רקע. על
האיסור לגרש אישה בעל כורחה: פלק, עמ' 98-120; גרוסמן, רקע, עמ' 14]
לנשים נוצריות מוכשרות ושאפתניות רבות
סיפקו חיי הרווקות במנזרים סביבה שבה הן יכלו להתמסר ללימוד של ממש, אך לנשים
יהודיות לא ניתנה אפשרות מעין זו. [אעפ"כ, על כמה נשים שכאלה: קרמר, אגרות
נשים, עמ' 162-163]
היעדר האלטרנטיבה, והנוהג להשיא את כל
הבנות - לרוב בגיל צעיר - חברו יחד עם המנהג המושרש, כדי למנוע את רוב הנשים
היהודיות מללמוד תורה. הבנים החלו את לימודיהם הפורמליים בערך בגיל 5, החל בלימוד
קרוא וכתוב בעברית, לימוד תורה ובלימוד מסכתות אחדות בגמרא לקראת גיל 13, כאשר
המוכשרים ביותר המשיכו בלימוד הגמרא עד שהצטרפו לחברת המבוגרים.
מקורות מסוימים מאשכנז מעידים על רגישות
לסכנות שבפיתוי המיני, ועל תחושת הצורך להגביל קשרים מיותרים בין גברים לנשים,
במיוחד בתחומי הלימוד והתפילה.
שלא כבארצות האיסלם, אין בחברה זו כל
התייחסות למורות לנערים צעירים. "ספר חוקי התורה", מן המאה ה-12, קורא
להפרדה קיצונית, נזירית כמעט, בין גברים ונשים בהקשר של חינוך, ומציע כי ראשי
הישיבה יפרשו מבתיהם ומנשותיהם, לבד משבתות, כדי להימנע מהרהורי עבירה כאשר הם
מרביצים את תורתם. [קנרפוגל, ספר "חוקי התורה", קובץ מהמאה ה-12 בגרמניה
או בצרפת, עמ' 104. לדבריו ההנחה הייתה שתלמידים נשואים ידורו בנפרד מנשותיהם במשך
שנות לימודיהם; שם, עמ' 166 הערה 11] בדומה, "ספר חסידים", מאותה תקופה,
מציע "שהרב יעשה בית המדרש מצד אחד, שלא יסתכלו הנכנסין והיוצאין באשתו או
בבתו או בכלתו, הרי מצוות תורתו באה בעבירה". [ספר חסידים, סימן ת"ת;
קנרפוגל, עמ' 104; משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, ב', ד']
רוב הבנות היהודיות קיבלו את חינוכן בביתן.
אימהות לימדו את בנותיהן לבשל, לתפור ולנהל משק בית; את הבנות לימדו גם את ההלכות
הנוגעות למשק הבית ולדיני אישות. ואלה נחשבו עיקרי דברים שעל האישה לדעת: הלכות
כשרות, שבת ומועדים, ושאר המצוות הנוגעות לחיי המשפחה והאישות שלה. בספר חסידים,
נקבע כי על האישה ללמוד משוות מעשיות אלה, אעפ"י שנוספה שם אזהרה לבל ילמד
בחור את הבנות. [ספר חסידים, סימן שי"ג; פישר, על החינוך היהודי באשכנז]
בספר "עמודי הגולה" הידוע יותר
בכינוי "ספר מצוות קטן, המושפע מחסידי אשכנז, עודד ר' יצחק בן יוסף מקורבייל
שבצרפת (נפטר בשנת 1280) את הנשים ללמוד את המצוות השייכות לאורח חייהן: "וגם
כתב עוד לנשים המצוות הנוהגות להם, עשה ולאו, ותועיל להן הקריאה והדקדוק בהן כאשר
יועיל עסק התלמוד לאנשים". [סמ"ק, הקדמה. המשפט האחרון משתמע ממנו יחס
תועלתני ללימוד התלמוד, דוגמת גישתו של ר' יוסף כספי בצוואתו (אברהמס, עמ'
138-139), לעומת היחס העיוני כלפי לימוד התלמוד, כמקובל בקרב יהודי אירופה]
החינוך במלאכות הבית הביא לכך שנשים ממשפחות
רבנים מכובדות נחשבו, לעתים, למקפידות ביותר בדיני כשרות, וכן בשאר מנהגים הקשורים
למשק הבית. אך לא היה זה בשל למדנותן המיוחדת של הנשים עצמן, כי אם, כדברי
הסמ"ק, "אם אינן נביאות, בנות נביאים הן וגדולי הדור, ויש לסמוך על
מנהגן". [הסמ"ק הביא מדברי ר' יצחק בר שמואל, בן אחותו של רבנו תם;
גידמן, א', עמ' 189. גידמן הביא מספר מקרים בהם קיבלו כמה מחכמי אשכנז עדויות של
נשים על מנהגים שונים] נשים אלה לא זכו להשכלה במובן הספרותי, אלא שהצטבר אצלן
מידע מהימן על היבטים מסוימים של ההלכה, וזאת בגלל ידיעותיהן בענייני משק הבית,
שעליהן הסכימו גם אבותיהן ובעליהן.
ר' משה מ-קוצי (מחצית המאה ה-13), בחיבורו
"ספר מצוות גדול" (סמ"ג), בעקבות הרמב"ם וקבע כי האישה לא תִלמד
תורה ולא תְלמד את בנה. אך בעל הסמ"ג אימץ גם את הערת הרמב"ם כי דברי ר'
אליעזר "כל המלמד בתו תורה (כאילו) לומדה תפלות" [סוטה כ', ע"א], מתייחסים
לתורה שבעל-פה, ואילו המלמד את בתו תורה שבכתב אינו משול למי שמלמד אותה תפלות. [משנה
תורה, הלכות תלמוד תורה א', י"ג; סמ"ג, מצוות עשה, סימן י"ב]
ר' משה מ-קוצי, הוסיף והעיר: כי אישה
העוזרת לבנה ולבעלה בלימודיהם זוכה לשכר. הוא ביסס את דבריו על מקור תלמודי, ודעתו
זו, בצירוף מקורו התלמודי, הובאו ע"י ר' משה איסרלש בהגהותיו לשולחן ערוך. [סמ"ג,
שם; המקור התלמודי: ברכות י"ז, ע"א; סוטה כ"א, ע"א; דברי
הרמ"א באים בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף ו']
אף ר' יעקב הלוי בן משה מולין,
המהרי"ל, שפעל באשכנז במאה ה-15, חזר על הוראת הרמב"ם שאין להעניק לבנות
חינוך פורמלי, אך ללא ההבחנה בין תורה שבכתב ושבעל-פה. באחת מתשובותיו טען
המהרי"ל: כי נשים "אפשר שילמדו (את שעליהן לדעת) על פי הקבלה השורשית
והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה", אך בדרך כלל עליהן ללמוד "עפ"י
קבלת אביהן שהיו בקיאין וגדולים בתורה". המהרי"ל הסתמך, בין השאר, על המציאות
בת זמנו: "כאשר אנו רואים בדורנו, שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור
והלכות נידה וכיוצא בזה, והכול עפ"י הקבל מבחוץ". [שו"ת
מהרי"ל סימן קצ"ט]
לחכמי ההלכה היה ברור כי הנשים לא הבינו
עברית, [תוספות לברכות מ"ה, ע"ב, ד"ה "שאני התם"; אור
זרוע, חלק א', סימן קפ"ד] אך חוסר הידיעה לא נתפס כמחסום בפני תפילה ושמירת
מצוות של נשים. השאלה אם חייבים להתפלל בעברית היא עתיקת יומין. עפ"י משנת
סוטה (ז', א'), ניתן לומר "בכל לשון" את רוב התפילות; אולם, עפ"י
דברי הגמרא על משנה זו, אלה המתפללים ארמית מוותרים על עזרת המלאכים בהבאת תפילותיהם
לפי כיסא הכבוד, "לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי". [סוטה
ל"ג, ע"א; לנגר, עמ' 22-23, 112]
חכמי ימי הביניים התחמקו מבעיה זו בכך שהתירו להתפלל - ביחיד ובציבור - בכל לשון
מלבד ארמית. [רות לנגר, העירה כי "עניין זה היה רב חשיבות לנשים, שאך לעתים
רחוקות התחנכו בעברית ולא אחת לא באו לבית הכנסת"; לנגר, שם; שולחן ערוך,
אורח חיים, סימן ק"א, סעיף ד']
ר' אשר בן יחיאל, הרא"ש (חי בן השנים
1250-1328), דן בשאלה: אם מותר להתפלל בשפת המדינה גם ביחיד. הוא הביא את דברי
תלמידי רבנו יונה (נפטר בשנת 1263), האומרים כי תפילות היחיד אינן חייבות להיאמר
רק בעברית, מאחר שהכול יודעים שנשים החייבות בתפילה נוהגות להתפלל בכל לשון רק לא
בעברית. [פסקי הרא"ש לברכות פרק ב', ב', ד"ה מצאתי]
אף שבנות לא תמיד ידעו להתפלל בעברית, עודד
ר' יצחק בן משה מווינה (חי בין השנים 1180-1250, בעל החיבור ההלכתי "אור
זרוע"), את ההורים להביא לא רק את בניהם אלא אף את בנותיהם הקטנות לבית
הכנסת. הוא האמין כי המעורבות בתפילת הציבור תגביר בקרב הילדים, ובכלל זה הבנות,
את רגישותם לקיום המצוות ואת חסידותם, ומשום כך התיר לילדים לנשק את התורה בעת
גלילתה. [אור הזרוע, חלק ב', הלכות שבת, סימן ס"ח (מביא אותו קנרפוגל, עמ' 38)]
תלמידו של התיאולוג הנוצרי פטר אבלארד, בן
המאה ה-12, מתח ביקורת על חוסר הלהט החינוכי בקהילתו שלו, ציין לטובה את מאמציו
הבלתי נלאים של היהודי לחנך את ילדיו, "ואפילו העני שבעניים, אפילו אם הוא אב
לעשרה"; והוסיף: "ולא רק הבנים כי אם אפילו את הבנות". [לנדגרף,
עמ' 434 (מביאה אותו סמולי, עמ' 78)]
ייתכן כי מאמצי היהודים לחנך את בנותיהם
חרגו לעתים מעבר לידיעה המינימלית הנחוצה הדרושה למילוי החובות ההלכתיות. היו
נשים, בנות למשפחות רבנים, שקיבלו חינוך ספרותי החורג מן המקובל לבנות מינן.
ר' אלעזר בן שמואל הלוי מ-מנגצה, בן המאה
ה-14, ניסח כך את צוואתו: "אלה הדברים אשר יעשו בניי ובנותיי בבקשתי, ישכימו
ויעריבו לבית התפילה ויזהרו מאוד בקריאת שמע. ומיד לאחר תפילה יתעסקו מעט בתורה או
בתילים או בגמילות חסדים". וכן: "בני ובנותיי אם יוכלו בשום פנים ידורו
בקהילות למען ישמעו ולמען ילמדו בניהם ובנותיהם תורה". [אברהמס, עמ' 208-211]
מבין הנשים, בנות למשפחות רבנים, שזכו
לחינוך ספרותי, היו ששימשו כחזניות לנשים; ידועות דולצה (Dolce) אשת ר' אלעזר בן יהודה מ-וורמס, ריכנצה (Richenza) מ-נירנברג, ואורניאה (Urania) מ-וורמס, כולן בנות המאה
ה-13. על מצבתה של האחרונה חרוטה הכתובת הבאה: "האבן הזאת הוקמה לראש הזאת
הגברת: מרת אורניאה הבחורה החשובה הנבחרה בת החבר ראש המשוררים תפילתו לתפארת:
בהוד קולו בעד עמו בנעימת עתרת: והיא גם היא בקול זמרה לנשים משוררת בפיוטים
ובעתרת ל"ה [כלומר לאלוהים, אך גם מרמז על שנת פטירתה, שנת ל"ה, 1275] תהיה
למשמרת ובשישה באדר ביום א' השלימה נפשה וב-ז' בו הייתה נקברת: בעדן חנייתה לטובה
תהי נזכרת. [לויזון, עמ' 85; על נשים יהודיות כחזניות: טייץ, קול, בפרט עמ' 53-56;
טייץ, קולות; ריכנצה, שהייתה בן 600 ויותר יהודים שנרצחו ב-נירנברג בשנת 1298,
מתוארת כך: האישה שהתפללה בעד הנשים"; זלפלד, עמ' 178; על אורניאה: טייץ,
קולות, עמ' 64]
ייתכן כי ב-וורמס, בבית הכנסת שם הייתה
עזרת נשים, נהגו מסורות מיוחדות באשר לשיתוף נשים בחיי בית הכנסת.
בקינות שכתב ר' אלעזר מ-וורמס על אשתו ושתי
בנותיו, שנרצחו בביתן בפרעות בשנת תתקנ"ז 1197, הוא תיאר בפרוטרוט את
פעילויותיה של אישה משכילה ואת הדרך שבה היא גידלה את בנותיה. לדבריו, דולצה
פירנסה את משפחתה, ואף את תלמידי בעלה, במסעות העסקים שלה. אולם, ר' אלעזר הזכיר
כי דולצה הייתה מעורבת גם בפעילות דתית: היא באה לבית הכנסת דרך קבע, עסקה בצרכים
הפיזיים של בית הכנסת - תפרה כ-40 ספרי תורה ועשתה פתילות לנרות - ואף לימדה נשים
אחרות, והנהיגה אותן בתפילה. על בלט (Bellette) בתו בת ה-13, כתב
האב בכאב: "למדה כל התפילות והזמירות מאמה צנועה וחסידה ונעימה וחכמה. עשתה
מעשי אמה יפה הבתולה מצעת מיטתי וחולצת מנעלי בכל לילה. זריזה בבית בלט ומדברת רק
אמת עובדת בוראה וטווה ותופרת ומרקמת". אף שהרב הדגיש את כישורי הנשים במלאכת
יד ובמלאכות הבית, הוא ראה לנכון להזכיר גם את יכולתן בתחום הרוחני המובהק. חנה,
בתו הצעירה, הייתה כנראה צעירה מדי מלהרשים אותו בתחום זה, שכן הוא אינו מוזכר
בקינה על מותה: "בת 6 הייתה וטווה ותופרת ומרקמת ומשעשעת אותי ומזמרת".
[מייזליש, עמ' 226-229]
גם בשלהי ימי הביניים, ידועות לנו נשים
שזכו להגיע לרמה גבוהה, באופן יחסי, בתלמוד תורה. ברשימת יוחסין של משפחת לוריא,
שחיבר בראשית המאה ה-16 ר' יוחנן בן אהרון לוריא, שיבח ר' יוחנן את מרים שפירא, בת
המאה ה-14, על ידיעותיה המרובות בהלכה, וכתב כי ניהלה בית ספר - לגברים היא ניהלה
את השיעורים בשיבתה מאחורי וילון. [קייזרלינג, עמ' 138. היבטיו האגדיים של סיפור
זה, הדומה כל כך לסיפור על בתו של ר' שמואל עלי מבגדד, מתבררים כאשר אנו מגלים כי
סיפור דומה מופיע בספרה של קריסטין דה פיזאן, סופרת נוצרייה בת המאה ה-15. בפרק
"נגד האומרים, לא טוב היות האישה משכלת", היא מזכירה פרופ' באחת מאוני'
איטליה, שבתו, נובלה (Novella), הייתה כה מלומדת
עד כי נהג לעתים לשלחה להרצות את הרצאותיו במקומו. כיוון שהייתה יפה עד מאוד,
מסבירה קריסטין, תלה הפרופ' צעיף קטן על פניה, כדי שדעת התלמידים לא תוסח מן
הלימוד"; ראו עיר הנשים, עמ' 154. קריסטלר העיר כי "אנקדוטה זו נשמעת
כסיפור בדוי, אך היא נמסרת מפי מקור מהימן וכך קיבלוה רוב החוקרים" קריסטלר,
עמ' 102]
"לאה", בתו של חכם יהודי מפורסם
ואשתו של ר' זלמן רונקל, רכשה כנראה ידיעות רחבות דיין עד כי יכלה לעסוק בצורה
מושכלת בשאלות הלכתיות מסוימות; המהרי"ל הוכיחה על שחלקה עליו: "מה זה
העתרת עלי דבריך, ומדינא לא היה לי להשיב ליכי (לך) כי אם לדיינים, אלא עגמה נפשי
עליך, ומשום כבוד אביך אשר הוא צורבא מרבנן
(תלמיד חכם) אעבור על מידותי ואשיבך... ואילולא
פן תאמרי יכולתי וניצחתי לא הייתי משיב דבר, אלא כדי שלא תהיי חכמה בעינייך, אשיב
עוד הפעם". [שו"ת מהרי"ל, סימן ע"ו, ב'-ג']
בדומה לו, דור מאוחר יותר, התכתב ר' ישראל
בן פתחיה איסרליין, בעל "תרומת הדשן", מנהיגה של יהדות אשכנז, עם אישה.
בשתיים מתשובותיו האחרונות השיב ל-הינדל, אלמנתו של פלטיאל כ"ץ. זו טענה כי
הכסף שהשאיר אחריו בעלה מגיע לה מכוח כתובתה, בעוד שקרובים אחרים תבעוהו כפרעון
חובות.
תשובתו הראשונה של ר' ישראל איסרליין לאישה
זו מביעה את זעמו לנוכח ניסיונה לפרש את ההלכה: "אין שואלים בשלום אישה כלל.
כל שכן אישה כמותך שאינה שרויה בשלום". עם זאת, דבריו נגד עמדתה מעידים כי
הינדל בקיאה בשקלא וטריא התלמודית; תשובתו השנייה מלמדת כי קיבלה את פסיקתו, שכן
הוא פותח את דבריו בברכה "מנשים באוהל תבורך" (שופטים ה', כ"ד).
[תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן ר"ס-רס"א]
אף שחכמים לא היו מתייחסים בסובלנות
לניסיון של אישה לפסוק הלכה, נהוג היה לקבל את עדותן של נשים ממשפחות של תלמידי
חכמים לגבי האופן שבו יש לקיים דינים שונים בתחום הכשרות או הליכות הבית. אֵמון זה
לא היה מבוסס על למדנותן, אלא על הייחוס המשפחתי שלהן ועל קירבתן לגדולי הדור.
ההנחה הייתה שהן צברו מידע הלכתי מהימן, בזכות ניסיון החיים שרכשו בבתי אבותיהן
ובעליהן. [הדברים מיוחסים לר' יצחק מדמפיירא בכתב יד של ספר מצוות קטן לר' יצחק בן
יוסף מקורבייל, עפ"י גידמן, א', עמ' 232. גידמן מציין שם מספר מקרים נוספים
שבהם קיבלו תלמידי חכמים באשכנז בימי הביניים את עדותן של נשים על מנהגים מקובלים]
אולם, השכלה אינה כוללת רק לימודי קודש.
כפי שמדגים המקרה של דולצה, אשת ר' אלעזר מוורמס, נשים יהודיות באירופה היו
מעורבות מאוד במסחר. רבות מהן הוכשרו ליטול חלק בחיי המסחר והמשכונאי לאחר שלמדו קרוא
וכתוב בשפת המדינה, וכן חשבון. לא אחת הייתה פרנסת המשפחה תלויה, בחלקה או במלואה,
בנשים אלה. בכך אפשרו להן, לעתים, לבעליהן לשקוד על תלמודם, וכאשר נעדרו בעליהן מן
הבית לרגל עסקיהם, ניהלו הנשים את עסקי המשפחה.
אברהם גרוסמן הצביע על כך שנשים יהודיות
נפגשו עם גברים יהודים ונוצרים למטרות עסקים בעת נסיעותיהן, וכן שמעטות הן
ההתנגדויות לחופש הפעולה הנרחב שהיה לנשים. [גרוסמן, מעמד, עמ' 25. על נשות עסקים
יהודיות עצמאיות; פלק, מעמד]
נשים עסקו בכל ענפי המסחר, אך ההלוואה
בריבית הייתה מועדפת; לעתים קרובות המשיכו אלמנות בפעילותן הכספית, לא אחת תוך
שיתוף פעולה עם אישה אחרת. [על מעורבותן של נשים יהודיות בהלוואות בריבית; ג'ורדן;
קורטמנש. על הזדמנויות נדירות המוזמנות לאלמנות; אמרי; טלן] אין ספק, כי משימות
מעין אלה, שעלולות היו להיות מורכבות ביותר, דרשו ידיעת קרוא וכתוב בשפת המדינה,
ידיעת חשבון ומיומנות בניהול ספרים. מיומנויות אלה היו גם נחלתן של נשים נוצריות
בנות המעמד הבינוני העירוני, אך רק מאה או מאתיים שנה לאחר שאצל נשים יהודיות הייתה
זו תופעה נפוצה.
אמנם תעודה מחוגם של חסידי אשכנז, בשלהי
המאה ה-12 וראשית המאה ה-13, מגלה כי אפילו מיומנויות אלה לא נמסרו לנשים ללא
התלבטות מוסרית מסוימת, שכן החשש מפני כישורי התמצאותן בנושא היה מושרש מאוד: "חסיד
היה מלמד לבנותיו לכתוב. אמר, שאם לא ידעו לכתוב הרי צריכות לבקש שיכתבו להם כתבים
למשכונות כשמלווים מעותיהן ויתייחדו עם הכותבים ויחטאו. וזה יהיה בפשיעתי שכל מי
שיש בידו לעשות גדר לעבירה ואינו עושה כאילו הוא גורם... ואם לא יחטאו יהרהרו.
ועוד, לא יקנו שם רע. ולימדם לכתוב כתבים למשכונות...". [כ"י
אוכספורד-בודלי 1566, דף 178, ע"א; דן, עמ' 140]
ניתן לומר, כי כמה נשים עסקו במלאכות שלמדו
מאבותיהן או מבעליהן והמקורות היהודיים והנוצריים מזכירים גם נשים יהודיות עצמאיות
שעסקו ברפואה. תעודות רבות מספרד מספרות לנו על נשים יהודיות שעבדו - לא אחת אצל
לא יהודים - כמיילדות ומיניקות, וקיומם של חיבורים אחדים בעברית בנושא המיילדות,
שקרוב לוודאי שכוונו למיילדות, מלמד על כך שלפחות כמה מבין הנשים שעסקו ברפואה
ידעו קרוא וכתוב באותה לשון. [על הכשרתן המקצועית של נשים; בסקין, מקבילות. דיון
מעודכן ברופאות היהודיות; סגרה; שצמילר. שתי רופאות עיניים, אחת מהן יהודייה,
מוזכרת בצוואת המוסר של ר' יהודה בן אשר (נפטר בשנת 1349); אברהמס, עמ' 165-166.
על אומניות יהודיות; ברקאי, מיילדות; ברקאי, תולדות]
מאחר שהאישה בקהילות אשכנז נהנתה ממעמד
חברתי גבוה ביותר, מחֵרות אישית גדולה בהרבה, וכן נטלה חלק בפרנסת המשפחה יותר
מאחותה שבארצות האיסלם, סביר יותר כי היא ידעה קרוא וכתוב גם בשפת המדינה וכן
בחשבון. גם אם משפחות מסוימות שכרו מורים לבנותיהם, וגם אם לעתים ליוותה אחות את אחיה
לבית הספר היסודי, הרי שבתי ספר מאורגנים לבנות יהודיות לא היו קיימים בימי
הביניים בארצות הנצרות, אף שהיו מקרים שכמה בנות למדו יחדיו אצל מורה אחד.
נשים מעטות מאוד, לרוב בנות לאבות תלמידי
חכמים חשוכי בנים, למדו לקרוא עברית וכן עיינו בכתבי הקודש. אישה יהודייה שקנתה לה
ידיעות בתרבות ובאופנות הספרותיות של חברת הרוב הייתה תופעה נדירה ביותר.
באשכנז שימשו נשים משכילות לא אחת כחזניות
המורות לנשים תפילות וניגונים. אולם, בחברות היהודיות הממוגדרות מאוד של ימי
הביניים, כל מאמץ מצידן של נשים להשתתף כשוות בשיח הגברי הלמדני נדחה על הסף.
הנשים זכו לכבוד רב על כך שאפשרו לגברים
במשפחותיהן ללמוד תורה.
