בבתא הגבירה מצוער

השנה 125 לספירת הנוצרים, חמישים וחמש שנים אחרי חורבן בית שני.

המחוז שתושביו יהודים ונבטים ומושליו רומאים, היה שייך לממלכה הנבטית שהרומאים שמו לה קץ עשרות שנים לפני כן, גדל ופרח ויושבים בו אנשים רבים החיים כאילו העמק והערבה הם מרכז העולם.

בשנת 106 לספירת הנוצרים, אז כבש טריאנוס את ממלכת הנבטים, העמק והערבה עד פטרה והפכו לפרובינקיה ערביה בשלטון מושל רומאי.

באזור מאוכלס ותוסס זה שבין הרי יהודה לבין הרי מואב, בעמק הגדול שמדרום לים-המלח ובמחוז שלאורך חופיו חייתה אלמנה ושמה בבתא, בתם של שמעון ומרים. לאחר שנפטר בעלה נשארה עם בנה היחיד ישוע הקטן אשר זכה בירושה הגונה. בבתא המשיכה לעבד את אדמותיו והמטעים שירשה מאביה, והצליחה. כמו כן, ניהלה בהצלחה את עסקיו ואחוזותיו שירשה מבעלה המנוח ישוע בן יהוסף, המשתרעות משני צדי הים ממחוזא ועד עין-גדי, מיריחו ועד צוער ואפילו הגדילה אותן בתבונה רבה.

האנשים דיברו בשבחה, אשת חיל. היו שקראו לה - גבירת הערבה או הגבירה מצוער. לעתים, בשעות הפנאי, בהיותה בביתה הנאה במחוזא, חיטטה בסל הנצרים, אוצר זיכרונותיה, הסתכלה בחיבה בשטר המתנה שנתן אביה המנוח לאמה מרים, מתוך אהבה. יום אחד לאחר שנפטרו, מצאה את הנייר והיא שומרת עליו כזיכרון יקר. בעודה מעיינת בשטר חייכה בבתא: אביה נתן לאמה קרקעות וזכויות מים במעיינות וכיוון שהיה איש שיטה וסדר, כתב במפורט ובמדוקדק את הימים ואת השעות שהמעיינות יעמדו לרשותה להשקות את אדמותיה.

עוד נזכרת בבתא באביה שמעון, שהפריח את האדמות האלו ונטע בהן נטיעות ודקלים ואפרסמון, אוצרו של העמק שרבים בעולם היו להוטים אחרי ריחות הבשמים שהתפשטו למרחקים, הצליח ועשה רכוש רב והפך לאחד מנכבדי המקום. מסיפוריו הרבים שסיפר לה היא זוכרת את הסיפור שארע כעשרים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן בית המקדש כשבא אל העמק כדי לבנות את חייו מחדש, והתיישב במחוזא שבתחום העיר צוער, ורכש משכניו הנבטים חלקות אדמה ומטעי תמרים וזכויות מים, שהיו יקרים מאוד גם אז. תעודות המכר נשארו בידיה לגבי אותן אדמות שרכש בזמנו אביה.

יום אחד בא הסוכן שמוע בן מנחם - סוחר מצפון הים ובא כוחו של שמעון אביה - אל ביתה של בבתא במחוזא וביקש לחכור את בוסתן התמרים שלה בפתח העיר. אחרי דין ודברים סיפר לה הסוכן חדשות מיהודה והגליל.

בני הערבה לא הרבו במסעות מחוץ לערבה, וגם בבתא לא הייתה מעודה בגליל. בילדותה סיפר לה אביה על ארץ היהודים הגדולה בצפון, על חכמיה העוסקים בתורה ועל היישובים שנתחדשו בשפלה ובגליל.

לאחר מכן חזרו ודנו בנושא חכירת הבוסתן עד שהגיעו לידי הסכמה. למחרת יצאו בשיירה לפטרה, עיר הממשל הגדולה של ערי הערבה וחתמו על חוזה חכירה במשרדי השלטון. בבתא חתמה את שמה וכך עשה גם שמוע הסוכן. היא לא ידעה קרוא וכתוב ואחד מעוזריה קרא לפניה את הכתוב בארמית, שפתם של יהודי המחוז. בתום הטקס יצאו לסייר בעיר הגדולה, בירתם המפוארת של מלכי הנבטים, את המקדשים, הארמונות  החצובים בסלע, צפו במשחקי האצטדיון ואחר כך ישבו בפונדק ושתו שיכר.

שמוע נשאר בפטרה, שבה מצטלבים דרכי מסחר ממזרח וממערב, ואליה באות שיירות נושאות תבלינים ואבנים יקרות מערב ומהודו, ותוצרת רומא ויוון שהגיעו לנמל עזה ויצאו משם בשיירות גמלים וחמורים אל ארצות המזרח המסתוריות והתעכבו בפטרה, הגבול האחרון של ממלכת רומא.

לעומתו, בבתא אישה עסוקה הייתה וציפתה לה עבודה רבה בביתה ובשדותיה, היא לא בזבזה מזמנה בתענוגות וכשעלה השחר יצאה בחזרה אל ביתה.

רבת פעלים הייתה בבתא, יפה הייתה ונאווה, מלאת גוף, בריאה ופניה היו נאים למראה. בעלי אחוזות וסוחרים באזור ניסו להשתדך אליה. אך היא תמיד סירבה לחיזוריהם ואמרה: "לא. אני אישה עסוקה וכבר ראיתי ועברתי הרבה בחיי, אין לי פנאי להצעות שכאלה. ובכלל, קשה לי לשכוח את בעלי המנוח  שהיה איש מיוחד, מנוחתו עדן. וישוע עדיין קטן ומי יודע כיצד ינהג בו אב חורג?" עד אשר פגשה ביהודה בן אלעזר מעין-גדי, בכיכר השוק במחוזא, לבה של בבתא נמשך אליו. היא שדחתה גברים רבים, נכבדים ועשירים, גרושים, אלמנים ורווקים, נמשכה דווקא לזה שאינו יכול לגרש את אשתו. יהודה התייצב לפניה, סיפר לה על חייו עם אשתו מרים שלא עלו יפה, ואמר לה שהיא בבתא כבשה את ליבו, ומבקש שתהא לו לאישה. בבתא היססה מעט, אך יום אחד נפוצה שמועה בכל העמק, בבתא נישאת. לפני נישואיהם נכנס יהודה לעסקיה ועזר לה בענייני המשפטים ובמשרדי השלטונות וכתב למענה איגרות ותעודות. לבסוף קבעו את יום החופה והזמינו את מכריהם וידידיהם לבוא ולשמוח בשמחתם. כל העמק חגג - בבתא שלנו נישאת קראו בצהלה. קולם של הנגנים התנגן כל הלילה, וסעודה שכזו לא זכרו הזקנים שנים רבות.

ליהודה בן אלעזר, בת מנישואיו למרים בת בעיין - שלומציון שמה, הוא לקח אותה ועבר למחוזא, אל ביתה של בבתא. יהודה ואשתו מרים נפרדו מבלי שהתגרשו. הוא היה מנכבדי עין-גדי, בעל נכסים ואחוזות וספינות המובילות פרי ליריחו; יודע תורה וביקר גם ביבנה, שם קם בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ושם גם חידשו והמשיכו הרבנים בלימוד התורה.

יהודה ובבתא חיו באושר. אבל נראה שהמזל לא האיר פנים לבבתא. לא עברו שלוש שנים לנישואיהם ויהודה חלה ומת. בבתא התאלמנה שנית, בכתה על מר גורלה, אבל בתום ימי האבל חזרה לנהל את עסקיה ואת אחוזותיה בכישרון רב.

שלומציון קיבלה את חלקה ברכושו של אביה, ובני אחיו תבעו אף הם חלק בירושה, והתחילה התדיינות משפטית ארוכה במשרדי המחוז. אחייניו של יהודה בעלה המנוח הזמינו אותה לדיון בפטרה בפני הנציב הרומאי לגבי אחד המטעים שירשה ולטענתם שלהם הוא. בבתא פונה אל אפוטרופסית של האחיינים באמצעות פרקליט ששכרה בפטרה כי "מאחר שהשתמשת נגדי בכוח והשמצת אותי, כתבתי תלונה עליך אל הוד רוממותו הנציב, ואתה אני תובעת אותך", וללבלרים הייתה עבודה רבה.

בזמן שבבתא רבה כנגד האחיינים, מרים - אשתו הראשונה של יהודה בן אלעזר המנוח, השתלטה על כמה ממטעיו של יהודה. משנודע על כך לבבתא, היא פונה אל בית המשפט בפטרה ומודיעה למרים: "בנוכחות עדים, שצירפו את חתימותיהם וחותמם, תובעת בבתא בת שמעון ממחוזא את מרים בת בעיין מעין-גדי לבוא לפטרה אל הנציב הרומאי, מאחר ששדדת כל מה שהיה בבית יהודה בן אלעזר כתושיון בעלי בעלך".

מרים משיבה מלחמה ומודיעה: "הזהרתי אותך ותבעתי ממך לפני כן לא לגשת לרכוש בעלי. אין לך זכויות על רכוש יהודה בעלי".

שתי הנשים החזיקו ברכושו של בעלן המת, זו אומרת כולו שלי וזו אומרת כולו שלי. אפשר לחוש ולראות בעיני רוחנו את בני העמק, מעין-גדי ועד צוער, יושבים לעת ערב בפונדקים, מספרים על מלחמת שתי הצרות. ובנוסף, היו שריכלו על בבתא שהיא שמה עינה בגבר חדש ממחוזא, בבלי בן מנחם, שמו, ורוצה היא לעשותו לבעלה השלישי. ואותם יושבי פונדקים מחייכים לעצמם ואומרים: "קוטלת גברים היא בבתא".

השנה 132 לספירת הנוצרים, ימי קיץ, ואל העמק הגיעו שמועות על בר-כוסבא הקורא למרד ברומאים בצפון, ביהודה, והצעירים החלו מסתודדים ומתלחשים. אל עין-גדי הגיעו שליחים מסתוריים, ויהונתן בר בעיין, אחיה של מרים, כינס את הצעירים וסיפר להם על האיש שבא לגאול אותם משעבוד רומא. הצעירים הנלהבים נענו לו, התנפלו על חיל המצב הרומאי בעין-גדי וגירשוהו. שוב היה העמק למחוז עצמאי.

אל העמק הגיעו מכתבים מבר-כוסבא הלוחם בהרי ירושלים. הוא ביקש לשלוח חיטה ומלח למען המורדים, ותבע שלא לתת מחסה לעריקים, ולשמור את מטעי האפרסמון לבל יושחתו. תוך כדי המלחמה הקשה שלח איגרת אל יהונתן בר בעיין וביקש שישלחו אליו את ארבעת המינים הגדלים מעין-גדי, כדי שלוחמיו יוכלו לחגוג את חג הסוכות כהלכה.

מן הצפון החלו להגיע שמועות רעות; הדריאנוס קיסר רומא שיגר לגיונות רומאים בפיקודו של יוליוס סוורוס, והם גברו על המורדים. איגרותיו של בר-כוסבא הלכו והתמעטו. קרבות קשים נערכו בארץ, תש כוחם של המורדים, אלפים נהרגו, הדם זרם כפלגים בהרי ביתר, והיישובים נפלו לידי הרומאים זה אחר זה. לבסוף הגיעה הידיעה - בר כוסבא נהרג. לגיונות הרומאים ירדו אל ים-המלח כדי להחזיר את העמק המורד למרותם. המורדים וקרוביהם מצאו מפלט במערות.

בבתא צררה את תעודותיה בסל נצרים ובהן ארזה את הכתובה שקיבלה מיהודה בן אלעזר, מכתבי אביה ותעודותיו, המסמכים המודיעים על רכושה ותעודות בית-הדין; סבורה הייתה כי לכשתצא מהמערה יסייעו לה אלה להשיב את רכושה. וכאישה מטופחת לקחה עמה גם מראה, תכשיטים ושמלה נאה וכלים, ואת מפתח ביתה. אל המערה באה גם צרתה, מרים, שאחיה יהונתן בר בעיין היה ממפקדי עין-גדי. הסכנה קירבה בין השתיים. אבל, בבתא ומרים ושאר המסתתרים לא יצאו עוד מן המערה. הרומאים כבשו את עין-גדי והחריבוה והעמידו מחנות מעל למערות בנקיקים הצרים הקשים לגישה. המסתתרים במערות שלא מתו ברעב, ובהם בבתא, נהרגו בידי הרומאים.

אלפיים שנה מאוחר יותר, במערה בעין-גדי, נמצאו חוזה בבתא וכתב ידו של הסוכן שמוע וחתימת ידיהם לאישור. ליד גופתה נמצאו סל הנצרים ובו התעודות, הראי, התכשיטים, ושרידי לבוש שלה ושל נשים אחרות שהתחבאו באותה מערה ולא ראו עוד אור שמש.

כל הזכויות על היצירה בבתא הגבירה מצוער שייכות למחברת היצירה©

היצירה פורסמה לראשונה בתאריך 23/7/2007

דהיה אל כהינה - עדכון

דהיה אל כהינה, בנת טביתא אבן טרפן. כהינה חיה במאה ה-7 לספה"נ, והייתה ככל הנראה בת לשבט של יהודים (שבט שהתגייר), שאותו הגלה פרעה נכו השני לצפון אפריקה, אחרי שניצח את יאשיהו מלך יהודה בקרב ליד מגידו בשנת 608 לפסה"נ. שבט זה החדיר את תרבותה של ארץ ישראל ואת מסורתה הקדומה לכל מבואות מדבר סהרה.

הכהינה הייתה יפת-תאר להפליא ובת יחידה לאביה. זקני השבט הגראים, בחרו בה למלכת בני גרא והאוראס המערבי. היא הפכה לשליטה בעיר ראשית באזור קרתגו.

בשנת 689 לספירה, שלח הכליף עבד אל-מל את שר צבאו, חסן בן נעמן, בראש 45,000 חיילים ללחום בכהינה ולכבוש את ארצה. המלכה פתחה במשא ומתן לשלום, ושלחה שליחים לחסן להציע לו כי יבוא אליה.

המפקד קיבל את האנשים בכבוד אולם העמיד שני תנאים שהמלכה תכיר באדנותו של הכליף ושתקבל את אמונתו. בתשובה שלחה המלכה להגיד לו, כי לעולם לא ייכנעו היא ועמה למושל זר וכי בדתה אשר נולדה בה, בה תמות. כל האנשים בארצה הצטרפו כדי ללחום לצידה. הלחימה החלה על יד נחל מסכינה. המלכה נחלה ניצחון מזהיר, וחסן נאלץ לברוח עם מעט מחייליו לערבות טריפולי ולהודיע לכליף על מפלתו.

הכהינה שילחה לחופשי את כל שבוייה הערבים פרט ל-ח'אלד בן יזיד הצעיר שאותו אימצה ל-בן והוא נוסף על שני בניה האחרים: האחד ברברי והשני יווני (לכל אחד היה אב שונה). ח'אלד התגלה כבוגד שהעביר ידיעות לערבים, אך כהינה ידעה זאת מראש ויש סברה האומרת ש-הכהינה אימצה אותו במיוחד כדי שבבוא היום ישמש מתווך בין אנשיה ובין הערבים ש-לימים ניבאה את ניצחונם עליה.

לאחר חמש שנים, כאשר חסן בן נעמן התאושש ממפלתו וחיזק את צבאו, הוא לא ויתר ואסף 120,000 אלף חיילים וממון רב שנשלח אליו מן הכליף, ועלה ללחום ב-מלכות כהינה בשנית.

הכהינה שחזתה מראש את מפלתה יעצה לח'אלד לעבור עם שני בניה האחרים ולהצטרף אל האויבים הערבים. היא עצמה סירבה להיכנע לכובשים ונקטה במדיניות של "אדמה חרוכה"; היא הורתה ללוחמיה להשמיד את כל היבולים בשטחים שנכבשו וכך הושמדה באותה עת כל הארץ המיוערת והמיושבת בישובים חקלאיים ועירוניים. מדיניות זו עוררה נגדה את חמתם של אנשיה שלא רצו להשמיד את אדמותיהם.

הפעם כבש חסן בן נעמן את קרתגו, בירתה של כהינה. בהגיעו אליה פחדו העמים שעמדו לצדה של כהינה ועברו לצדו. רק עמה, עם גרא, שמר לה אמונים. בראש חיל קטן נלחמה כהינה נגד חסן בגבורה גדולה ובחירוף נפש בקיץ שנת 703 לספירה, והפילה בו חללים רבים. בסוף גברה יד הערבים, והכהינה התאבדה בקפיצה אל הבאר כדי לא ליפול בשבי. החיילים הוציאו את גופתה, כרתו את ראשה ושלחו אותו לכליף שנמצא באותה עת בדמשק.

הבאר נקראת "באר הכהינה" עד היום הזה.

בניה של דהיה ניצלו הודות לח'אלד, התאסלמו, הופקדו על גדודיהם של 12,000 פרשים ברברים שקיבלו עליהם את האסלאם וסופחו לגייס הערבי. הם אלה שהשלימו את כיבוש המגרב והפיכת תושביו למוסלמים.

היהודים לאורך הדורות לא התלהבו מדמותה של הכהינה.

החוקר הצרפתי קזיס העלה על הכתב קינה בערבית שהשתמרה בין יהודי תוניסיה ועברה בעל פה מדור לדור עד המאה ה-19. קינה זאת מגנה את הכהינה בגלל רדיפותיה האכזריות את היהודים, כדלקמן:

אויה בנות ישורון

את תשכחו את עושקכם

את הכשדים, טיטוס קיסר ואדריאנוס

ואת הכהינה זאת האישה הארורה

האכזרית מכולם יחד

היא את בחורינו מסרה להרג הדמים

היא את בתולותינו מסרה לאנשי חילה

אל יצרה לכפר על עוונותינו

הוא האלוהים השונא את המציקים לעמינו

השיבו לי את בניי למען יבכוני!

הן אותם השארתי בידי הכהינה!

לא כל היהודים ראו את הכהינה כאויבת אכזרית. היו שראו ב-דהיה אל כהינה מעין דבורה נביאה ולוחמת מקומית.

דהיה אל כהינה הקסימה את ההיסטוריון הארצישראלי נחום סלושץ (חי בין השנים 1871-1966) שהרבה לסייר בארצות צפון אפריקה בעקבות אנשי קרתגו. הוא כתב על אודותיה ספר - דהיה אל כהינה (יהודיה הכוהנת) מלכת אפריקה - פרק גבורה מתולדות בני ישראל הנדחים בערבות היבשה - הספר היחיד הקיים בנושא זה עד היום בעברית. ספרו הציג את דמותה לפני הקהל היהודי המערבי שספק רב אם שמע עליה קודם לכן.

נחום סלושץ, הציג לראשונה בעברית את שושלת היוחסין של דהיה ומשפחתה. לדבריו על סמך הפולקלור הברברי הייתה דהיה בת לשושלת קדומה של כהנים מיהודה, שהגיעו לאפריקה בימי המלך יאשיהו ופרעה נכו במאה ה-7 לפני הספירה, לשם הוגלו בידי פרעה המצרי לאחר שגבר בקרב מפורסם במגידו על המלך יאשיהו והרגו. אבותיה של הכהינה בצפון אפריקה הגיעו לגדולה ולשררה והפיצו את תרבותה של ארץ ישראל ואת מסורת ישראל הקדומה במדבר סהרה.

השושלת של דהיה אל כהינה לפי סלושץ הייתה כדלקמן:

בת טבת, בן ניסין, בן באורה, בן מסכרה, בן אפרד, בן אוזילה (או עוזילה או עוזיאל), בן גרא (האב הקדמון של השבט).

השם דהיה לדעת סלושץ מבוסס על השם היהודי הקדום יהודית. עד היום מכנים יהודי תוניס את נשיהם בשם יהודית בכינוי החיבה - דהיה - שפירושו: החכמה או הזהירה.

ישנה סברה שקרוב לזמנה של דהיה, במאה ה-9 לספירה, שלטה באתיופיה מלכה יהודיה בשם יודית או יהודית שנלחמה בנוצרים והפילה את השושלת ששלטה ב-אקסוס, תפשה את השלטון למשך 50 שנה.

לדברי סלושץ הייתה דהיה בת כהן ומושל בעירו ביסכרה. בישראל אישה אינה יכולה להיחשב ככוהנת. אך לדעתו של סלושץ יכלה דהיה לשמש ככוהנת אם יסתמך על היהדות הקדומה הכנענית לפיה נשים שימשו ככוהנות וגם כנביאות.

סיפורים דומים תומכים בדעה ש-הכהינה נחשבה למעין מכשפה. הסופר אל-קירואני העיד עליה שהייתה מנחשת באיזה דרך תלך ולא תיכשל ולא טעתה לעולם. טעותה היחידה והקריטית הייתה כשהחליטה להילחם בקרב האחרון נגד המוסלמים, הובסה והומתה.

המסורות מנסות להסביר זאת בכך שגם את תבוסתה היא חזתה מראש.

אבן ח'לדון (היסטוריון והיסטוריוגרף ערבי 1332-1406), מספר שהיא ידעה את חכמת הרזים ואת אשר למעלה מן הטבע ככל אשר לימדוה רוחות או נשמות אבותיה.

סלושץ חשב שהכוונה לכך שאבותיה הכהנים למדו את תורת האורים והתומים וסגולות רפואה שקיבלו בירושה עוד מימי כהני ישראל הקדומים.

לדעתו של סלושץ דהיה אל כהינה הייתה בת יחידה לאביה ועל כן הוריש לה את ידיעותיו בתורת הכוהנים ובחכמת הרפואה וחיזוי עתידות בעזרת האורים והתומים.

סלושץ הציג אותה על סמך אגדות ברבריות שונות ששמע במסעותיו בצפון אפריקה. כנראה הייתה חסונה ויפת תואר: "יפה כ-סוס וחזקה כמתגושש, בת מדבר אמיתית, בריאה וקלה ברגליה, רוכבת מצוינת, קולעת אל המטרה בלי להחטיא". בספרות ערב היא מתוארת כ-בעלת "עיניים שחורות להפליא, שערות ראשה חומות מבריקות, קומתה חסונה כתמר".

סלושץ מספר שהיו לה שלושה בעלים, והיא "התמכרה לאהבת בשרים בכל מזג נעוריה הבוער". לטענתו לפחות שניים מבעליה לא היו יהודים, אחד היה ברברי פגאני והשני ביזנטי נוצרי. לדעת סלושץ, אפשר להסביר זאת בכך שהיהדות של דהיה לא הייתה גרסה קדומה יותר מלפני ימי עזרא ונחמיה. לדעתו אבותיה של דהיה הגיעו לארצם עוד בימי פרעה נכו והמלך יאשיהו ביהודה לפני שהוכנסו הרפורמות השונות ביהדות שאסרו על נישואים עם זרים.

מרים היהודייה אלכימאית מצרית

מרים היהודייה או מרים העברייה, הייתה אלכימאית יהודיה מצרית בת המאה ה-3 לספירה.

היא דמות חשובה באלכימיה ההלניסטית שמרכזה היה באלכסנדריה.

עיקר פרסומה בא לה מפיתוחם של כלי עבודה ומעבדה. המצאותיה וכתביה היו בעלי השפעה רבה על עולם האלכימיה והכימיה.

בתקופה הנוצרית יוחסו מעשיה של מרים היהודייה למרים הנביאה אחות משה ואהרון, ולפעמים למרים המגדלית (מ-מגדלה).

המקור המפורט ביותר המדווח על מחקריה והמצאותיה הוא זוסימוס מפנפוליס (Zosimos of Panopolis) אלכימאי ומיסטיקן יווני שכתב במאה ה-4 את הספר הקדום ביותר על אלכימיה ממנו שרדו רק קטעים אחדים ביוונית ובתרגום ערבי. הוא תרגם והפיץ רבים מכתביה. כתביו הם אחד המקורות היחידים לעברה של מרים, שלא נהגה לכתוב בעצמה (ויתכן שלא ידעה כיצד). היא מתוארת כאישה קדושה, ולחילופין כידענית דגולה.

זוסימוס, שכנראה לא הכיר את מנהגי הטבילה היהודים, מתאר אותה כבעלת נטייה כפייתית ממש לניקיון.

דיווחים על מחקריה והמצאותיה של מרים מופיעים בכתבים רבים מאוד, עד לימי הביניים. הכותבים מתארים אותה כאישה מבוגרת, אך בריאה מלאת מרץ. אחד מהם טען כי למרים היה עניין עמוק בתהליכי הנשימה האנושיים, וכי היא האמינה כי רק באמצעות תחלופה מהירה של אוויר בתוך גופה תוכל לזקק בתוך עצמה את סם החיים. עולה מכך כי מרים ראתה בעצמה את גופא את אבן החכמים. כך או כך, המלומד טוען כי כדי להשיג את מטרתה, נהגה מרים לדבר ולהשמיע קולה כמה שרק אפשר. המלומד המליץ על משרה של קליפת עץ לימון כדי להקל על כאבי האוזניים והראש שתקפו אותו בנוכחותה.

לפי האגדה, את מותה מצאה מרים על המוקד: היא נשרפה כמכשפה בידי איטלקי שסבל ממגרנות. המחקר ההיסטורי העלה את הסברה כי מדובר בטעות, וכי מרים לא מתה בדלקה, אלא מ-דלקת גרון שמנעה ממנה לדבר במשך שלושה ימים, עד שמתה.

לזכותה של מרים נזקפות ההמצאות:

אמבט מרים*

כלי בעל דפנות כפולות כך שתוכן הכלי הפנימי מתחמם עם רתיחת המים בסיר החיצוני. חשיבותו של כלי זה היא באפשרות לחימום איטי ומבוקר של תכולת הכלי הפנימי. כלי זה משמש עד היום במעבדות כימיה ולבישול.

*אש יוונית: תבלין פלפל וצ'ילי ממנו הוכנו בקבוקי תבערה פרימיטיביים.

אמבט חול לחימום תרמוספוריון

נעשה בו שימוש לרחיצת התוכי של מרים, ומאוחר יותר להכנת מרק עוף מאותו ציפור.

קירוטקיס kerotakis

כלי גלילי סגור במכסה עגול בו הגיבו דפי מתכת מרוקעים לאדי חומרים כדוגמת: כספית, ארסן וגפרית. החומרים הנדיפים הונחו בקרקעית הכלי ואדיהם התעבו ליד המכסה וזרמו למטה. בדרכם למעלה הגיבו האדים עם המתכת שהושמה בכלי שנתלה מהכיסוי. זוהי דוגמא ראשונה לריאקציה המבוססת על מחזור סגור של אידוי ועיבוי בדומה לתהליך Reflux מודרני.

מכשיר זיקוק tribikos

כלי זיקוק בעל 3 זרועות עשויות נחושת או ארד (ברונזה) ומחוברות בדבק לכלי חימום. החומר הגולמי חומם בכלי הבסיס שהיה עשוי חרס, האדים קוררו בחלק העליון ambix העשוי מתכת שקורר ע"י ספוג רטוב שהוצמד אליו. הנוזל שהתעבה זרם מפי הצינור לשלושה מיכלי נחושת. מרים תיארה את הכנת צנרת הנחושת מלוחות והדבקתם.

למרים יוחסו גם גילוי חומצת המלח ו"חומר ראשוני" זהוב שנוצר מתגובה של סגסוגת עופרת-נחושת עם אדי גפרית בתהליך הקירוטקיס.

למרים היהודייה מיוחסת האמרה האלכימית המיסטית: "אחד הופך לשניים, שניים הופכים לשלושה, ומן השלושה בא האחד כרביעי"; במשך שנים נעשה שימוש בהצהרה זו כאקסיומה בסיסית בתיאוריה האלכימית ואף בתיאוריה של התפתחות הנפש והאינדיבידואל אצל הפסיכולוג קארל יונג אשר פירש את המשפט כמטפורה להתפתחות ה"עצמי".

לאחרונה, מחקרים מצביעים על כך שיתכן ונפלה טעות: עולה כי הציטוט הוצא מהקשרו, כשמרים התלוננה לשכנתה על אודות בתה הרווקה והשרלילה.