בימי הביניים הוענקה ההשכלה בחברות יהודיות
על פי קנה מידה מגדרי, וקנה מידה זה שיקף את האמונה הבסיסית של היהדות הרבנית באשר
להבדלים העיקריים בין כישוריהם של גברים ונשים, וכן בין התפקידים שלהם הם ראויים.
[על תפקידי המגדר במסורת היהודית: עצמון; בסקין, אישה] כמעט כל נער יהודי למד
לקרוא ולכתוב עברית כדי שיוכל להשתתף בתפילה בציבור וללמוד את כתבי הקודש, ולו
ברמה הראשונית ביותר, ומכיוון שהשפות המקומיות שהיהודים השתמשו בהן נכתבו אף
באותיות עבריות, יכלו הגברים להשיג רמת שליטה גם בלשונות אלה. לעומת זאת, ניתן
לומר שבדרך כלל לא ציפו מהנשים שהן תשתתפנה בתפילה או שתלמדנה בכתבי הקודש. על פי
רוב, הן למדו תפילות בסיסיות וכן הלכות בסיסיות, שאותן חייבת אישה לדעת כדי לנהל
את משק ביתה. הבדל אחר בין גברים לנשים היה שנערים הלכו לבית הספר, אך הנערות
התחנכו כמעט תמיד בבית, תוך שימת דגש על מיומנויות הקשורות במשק הבית; כאשר נשים
למדו קרוא וכתוב, היה זה בדרך כלל בשפת המקום, כדי להקל עליהן בפעילותן הכלכלית.
לבד מן המגדר, הגורם החשוב ביותר בקביעת
רמת השכלתה של אישה יהודייה בימי הביניים הייתה השכבה החברתית שאליה היא השתייכה.
כאשר הרווחה החברתית והכלכלית השפיעה את השפעתה החיובית גם על חינוך הבנים, ניסו
החברות היהודיות להעניק הזדמנויות ללמידה לנערים מחוננים בעלי מוטיבציה גבוהה בלי
להתייחס כלל להכנסה – בהתאם לכך, משפחות משכילות מאוד ובעלות אמצעים העניקו לעתים
לבנותיהן חינוך ברמה גבוהה.
גורם שלישי שהטביע אף הוא את חותמו על
חינוך הבנות היה יחסה של חברת הרוב שבתוכה חיו היהודים. באירופה הנוצרית - הורשו
נשים להופיע בפרהסיה יותר מאשר במזרח התיכון המוסלמי. מציאות חברתית זו הטביעה את
חותמה גם על מעמדן, השכלתן ופעילותן של נשים יהודיות.
בארצות האיסלם
מקורות המידע העיקריים על חיי החברה
היהודיים בעולם המוסלמי מימי הביניים, בפרט במאות 9-12, הן התעודות מן הגניזה.
רבים מן היהודים תושבי אגן הים התיכון, שהתגוררו בעיקר בערים, ואשר יצירותיהם
הדתיות והספרותיות וכן תעודותיהם המסחריות והאישיות נשתמרו, עסקו במסחר, שהיה כרוך
לא אחת במסעות אל מעבר לים. בעוד שמספר מועט של סוחרים הצליחו להתעשר, היו רוב בני
הקהילות אנשי המעמד הבינוני, אף כי היו גם יהודים בתחתית הסולם החברתי.
כפי שכתב שלמה דוב גויטיין, גדול חוקרי
הגניזה הקהירית, אין מצבור כזה של תעודות על החברה המוסלמית בת הזמן והמקום, כך
שקשה לדעת באיזו מידה משקפות הנורמות של החברה היהודית את נוהגי אוכלוסיית הרוב.
[גויטיין, חברה. על היעדר מחקר משווה, ג', עמ' 357. על נשים באיסלם בימי הביניים,
אחמד; רוזנטל. דיון באישה היהודייה בימי הביניים, בסקין, נשים. המחקרים החשובים על
החינוך היהודי; גויטיין, חינוך; זולטי] עם זאת, דומה כי היחס לאישה בחברה היהודית
הושפע מאוד מן הנורמות בחברה המוסלמית, וכן דומה כי מעמדה לא היה גבוה במיוחד.
לדוגמא: ריבוי נשים היה חזון נפרץ, [על ריבוי הנשים אצל היהודים בארצות האיסלם:
פרידמן, מוסד; פרידמן, נשים; פלק, עמ' 4-31] ובעוד שנשים יהודיות ממשפחות אמידות
לא היו מבודדות ברבעים המיוחדים להן, כפי שהיו הנשים המוסלמיות בנות אותו מעמד
חברתי, הערכים החברתיים קבעו כי מקומה של האישה בביתה.
ר' פתחיה מרגנסבורג, הנוסע היהודי בן המאה
ה-12, כתב על קהילת בגדד: "ואין אדם רואה שום אישה שם, ואין שום אדם הולך
לבית חברו, שמא יראה אשת חברו; מיד היה אומר לו: פרוץ, למה באת?! אלא מכה בבדיל
והוא יוצא ומדבר עמו". [סיבוב, עמ' 8]
הערתו של הרמב"ם, שחי רוב שנותיו
בקהיר, "שאין יופי לאישה אלא לישב בזוית ביתה", [משנה תורה, הלכות
אישות, י"ג, י"א. אך, גויטיין הצביע על כך שבכמה מרכזים עירוניים, דוגמת
קהיר, הורשו נשים להופיע בציבור: חברה, ג', עמ' 153-155; בסקין, נשים, עמ' 120-121
הערה 10] משקפת הן את המשכן של התפיסות התלמודיות והן את מידת הידמותה של התרבות
היהודית למנהג המוסלמי.
גויטיין העיר כי חינוכן של נשים יהודיות
בחברה זו הוזנח במידה שלא נודע כדוגמתה בתולדות ישראל, אף שהצביע על כך שנשים
יהודיות בנות המעמד הבינוני העירוני בקהיר, כולל נשים נשואות, נהנו מ"זכויות
רחבות מאוד בשטח הכלכלה - במידה רבה משההלכה הנוקשה מניחה". [גויטיין, חינוך,
עמ' 63]
הגישות היהודיות המסורתיות לא תמכו בלימוד
של ממש לנשים, ופירושו של דבר היה כי רק לעתים רחוקות הושקעו מאמצים להעניק לנערות
חינוך דתי בעל משמעות. גויטיין כותב כי "מאחר שמטרת החינוך היסודי הייתה
ההכשרה להשתתפות פעילה בציבור, והשתתפות זו נמנעה מנשים, טבעי הוא שבדרך כלל רק
נעים ביקרו באופן קבוע בבתי הספר". [גויטיין, חינוך, עמ' 63]
הרמב"ם, במשנה תורה, לא ראה בעין יפה לימוד תורה
לנשים, כיוון שלא נצטוו לעסוק בתורה, וכן משום שלדעתו חסרים להן הכישורים האינטלקטואליים
הנדרשים ללימוד תורה מעמיק: "אישה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש
מפני שלא נצטווית. וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה
שעשה אלא פחות ממנו. ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה,
מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי
עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים
אמורים? בתורה שבעל-פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה ואם לימדה אינו כמלמדה
תפלות". [משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א', י"ג]
השפעתן של דעות הרמב"ם עמדה בעינה
לאורך ימי הביניים ועד לעת החדשה.
גויטיין האמין כי בקרב נשים יהודיות בחברה
המוסלמית הבורות הייתה גדולה, ושבמקרה הטוב, ידיעתן את השפה העברית הצטמצמה לרוב
ליכולת להתפלל תפילות מועטות מן הזיכרון. [גויטיין, חינוך, עמ' 63; גויטיין, חברה,
ה', עמ' 46; שם, ג', עמ' 356] וגדולה מזו, הוא העיר כי באזורים מסוימים, למשל
בתימן, נשים לא למדו אפילו את התפילות. [גויטיין, חינוך, עמ' 63. במקום אחר העיר
גויטיין, כי יהודי תימני שלא זכה לבן היה מלמד את בתו חומר תורני מורכב, והוא הציע
שאולי היה זה כדי לקיים את מצוות "ולמדתם אותם את בניכם", חברה, ב', עמ'
184. זולטי (עמ' 135-136 הערה 17) הביאה מדברי אהרון בן דוד (עמ' 73-75), המתאר את
חינוך הנשים בתימן כמינימלי, וכחורג אך מעט משינון ברכות ותפילות מסוימות ומידיעת
כמה הלכות החיוניות למשק הבית]
היו גם מקרים חריגים, בפרט בבתיהם של בני
שכבת העילית שלא היו להם בנים. [גויטיין, חינוך, עמ' 64]
אחת הנשים המלומדות הידועות ביותר שחיה
בחברה זו הייתה בתו היחידה של הגאון רב שמואל בן עלי (נפטר ב-1194), חכם בעל שיעור
קומה, שעמד בראש ישיבת בגדד למעלה משלושים שנה. וכך כתב על בתו ר' פתחיה
מרגנסבורג: "והיא בקיאה בקריאה ובתלמוד והיא מלמדת הקריאה לבחורים והיא סגורה
בבניין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואים אותה". [סיבוב, עמ'
9-10; אסף, ג', עמ' א'; גויטיין, שם. המוטיב של אישה עטוית צעיף או מוסתרת, המלמדת
נערים, שב ומופיע במקורות ספרותיים יהודיים ונוצריים כאחד בשלהי ימי הביניים,
בסקין, מקבילות, עמ' 46]
אישה אלמונית זו הייתה כה ידועה, עד כי הפייטן
ר' אלעזר בן יעקב הבבלי (נפטר ב-1250) חיבר קינה על מותה בלשון זה:
מגנה נתנה בלב וככה אנחה שברה לב כל
יקומים
למיתת הגבירה היקרה מקור חכמה ותפארת
לאומים
והדלית אשר חסו בצילה בני אדם וכל ילדי רחמים
הלא הייתה כעיניים לעיוור וכלשון לאישים נאלמים
ועיניי היקום אורו באורה והיו מראות ברע עצומים
הלא ריחה בכל קצווי אדמות כקינמון וכל ראשי בשמים
והוציאה לאורה תעלומות ושמה הגלויים נעלמים.
[רבי אלעזר הבבלי, סימן ו', דף ח'; דינור, ב'-3, עמ'
120-121]
תעודות הגניזה מספרות על אבות שלימדו תורה לבנותיהם,
כמו למשל בקינה זו של אב על מות בתו החכמה: "בזכרי חוכמתך ותורתך, וחסדייך
ויושר פועלך, יקד יקוד אש בלבי ותשתפך מררתי בקרבי על חסרונך, ואומרה מי ייתן לי
שומע לי בעת אשר הייתי קוראך ועל פיסולך שואלך". [כ"י ניו-יורק, 2935 JTS ENA, עמ' 17; גויטיין, חברה,
ב', עמ' 184]
קיימת גם עדות כי כמה נשים למדו תורה עם
בעליהן או עם קרובי משפחה אחרים, והשתמשו בידיעותיהן המופלגות כדי להתפרנס כמורות.
אולם, גויטיין הדגיש כי גם נשים שהיו מלומדות יותר מן המקובל מעולם לא יכלו
להתחרות בגברים, שנחשפו ללשון העברית ולכתבי הקודש מינקותם, הן בלימוד והן בעבודת
בית הכנסת. לפיכך, אין זה מפתיע, כדבריו, לגלות כי מעבר לחליפת המכתבים,
"דומה כי לא הגניזה הספרותית ואף לא זו התעודתית כוללות ולו חיבור אחד,
שתוכנו דתי או אחר, שניתן לייחסו בוודאות לאישה". [גויטיין, חברה, ג', עמ'
344] ובמקום אחר העיר, כי "דבר אחד נעלה מכל ספק: להוציא חריגים, הנשים
הידועות לנו מדפי הגניזה לא התכנסו יחדיו ללמוד תורה". [גויטיין, חברה, ג',
עמ' 358]
בגניזה נשתמרו כמה מכתבים שכתבום נשים
(יואל קרמר קיבץ כ-200 דוגמאות) [קרמר, אגרות נשים], ובמכתבים אלה ניתן למצוא התכתבות
עם בני משפחה לצד פניות ובקשות למוסדות הקהילה ולפקידיה. אף שרוב המכתבים הוכתבו
לסופרים מקצועיים, טוען קרמר כי מכתבי הנשים שומרים על מידה רבה של ישירות
וטבעיות, שאינה מצויה במכתבי גברים. קרמר הסביר זאת בכך שנשים לא יכלו להרשות
לעצמן לשכור סופרים מקצועיים שהיו אמונים על דרכי הביטוי הרשמיות, ולכן הן פנו
לפקידים פחות מלומדים, שפשוט רשמו את מחשבותיהן כלשונן. [קרמר, אגרות נשים, עמ'
164] אולם, קרמר הדגיש כי, ההכתבה לסופר אינה מלמדת תמיד על היעדר האוריינות, שכן
נשים כגברים פנו לסופרים מקצועיים גם כאשר הן יכלו לכתוב בעצמן: הסופרים הוסיפו
פתיחה וסיום, ומלבד זאת, הכול נהגו למסור לסופר מקצועי פנייה לערכאות, תלונות, וכן
נושאים המחייבים את חתימת בין הדין או את אישורו של מי מראשי הקהל. [קרמר, עמ'
164; גויטיין, חברה, ג', עמ' 221. איגרות מספר מעשי ידי נשים מימי הביניים,
שנשתמרו בגניזה נתפרסמו באנגלית אצל קובלר, א', עמ' 145-150, 233-234. על איגרות
נשים מן הגניזה מן המאה ה-16 וה-17, קרמר, גבירות]
קרמר העיר כי, בעוד שמכמה מכתבים לנשים עולה כי על
הנמנעת היה למצוא מי שיקרא בפניה את המכתב, דבר המעיד על בורותן, [גויטיין, חינוך,
עמ' 63; קרמר, אגרות נשים, עמ' 164] מכתבים אחרים - ובכללם מכתבים של בעלים
לנשותיהם - היו פרטיים מאוד ונועדו לעיניי האישה בלבד. [קרמר, אגרות נשים, שם]
סביר להניח שהיו נשים שכתבו את מכתביהן במו
ידיהן. למשל, נשתמר מכתב שנכתב, ככל הנראה, ע"י אישה ששכבה על ערש דווי.
הכותבת, שזכתה לחינוך טוב, ציוותה על אחותה כדלהלן: "שתטפלי בבתי הקטנה
ושתעשי מאמץ שהיא תלמד. אמנם יודעת אני שאני מטילה עלייך מעמסה יתרה, שהרי אין לנו
מה שיספיק להחזקתה, לא כל שכן להוצאות הלימוד". [גויטיין, חינוך עמ' 66-67;
גויטיין, חברה, ג', עמ' 353-354; קרמר, אגרות נשים, שם. הכותבת הזכירה לאחותה את
"אמנו מרתנו עובדת ה'", שגויטיין סבר כי הייתה לה השכלה מסוימת] כפי
שעולה ממכתב זה, הרווי בייאוש, שכר הלימוד היה גבוה, ודומה כי הבנות המעטות שזכו
ללמוד קרוא וכתוב בצורה סדירה, בין בעברית בין בערבית, היו בנות למשפחות אמידות.
שמואל בן יהודה המערבי, יהודי בן המאה ה-12
שהתאסלם, סיפר באוטוביוגרפיה שלו כי אמו ושתי אחיותיה, שגדלו בבצרה, היו גדולות
בתורה וכתבו דרך קבע עברית וערבית; לפי גויטיין, גם בקרב הגברים היו אלה הישגים
בלתי רגילים בתקופה שבה אמנות הכתיבה הייתה נחלתן של שכבות מסוימות. [גויטיין,
חינוך, עמ' 64; גויטיין, חברה, ב', עמ' 184; ג', עמ' 355; אסף, ב', עמ' 28]
גויטיין ציין כי, אין זאת אומרת שבנות
למשפחות סופרים, יהודיות כמוסלמיות, לא למדו את אמנות הכתיבה, ואף העיר כי בראש
קהילת דאקוק שבאיראן ניצב עזריה, "בנה של המעתיקה". [גויטיין, חברה, ב',
עמ' 184]
כמו כן, הזכיר גויטיין, את מרים בת בניה,
שנודעה כ"סופרת אומנת" בתימן, מעט יותר מאוחר. [גויטיין (חינוך, עמ' 64,
הערה 42), מזכיר "חומש מדויק ויפה ובסופו רשום: אל תשיתו עלי חטאת אם תמצאו
בו שגיאות, כי אישה מינקת אנוכי"; גויטיין, חברה, ב', עמ' 184. על סופרות
מוסלמיות, טריטון, עמ' 141-142]
הורים שרצו כי בנותיהם תדענה להתפלל, נהגו לשכור מורה
פרטי, ולעתים מורה פרטית. בעוד שמכתב מן הגניזה מזכיר נערה שהלכה לבית הספר עם
אחיה הלא-ממושמע. [על המכתב המלין על התנהגות הילד, גויטיין, חינוך, עמ' 65;
גויטיין, חברה, ב', עמ' 183] ראה גויטיין כאופייני יותר מכתב שכתבה אישה שהייתה
ממונה על יתומות, ושהציעה לשכנן בביתה של אישה מסוימת, שתורה להן את מלאכת הרקמה:
"ויבוא נא אל הבית מי שילמד אותן את התפילות ולא תגדלנה כמו בהמות ולא תדענה
שמע ישראל". [גויטיין, חינוך, עמ' 68-69; חברה, ב', עמ' 183-184]
לעתים, מורה אחד היה מלמד קבוצת נערות. שאלה
נשאלה לרמב"ם מתייחסת למורה סגי נהור (עיוור) באלכסנדריה שלימד בנות קטנות
להתפלל - כיוון שהיה עיוור, יכלו הנערות להסיר את צעיפיהן בשעה שלמדו אצלו. התשובה
עוסקת בשבועה שנשבע המורה, ואשר עליה התחרט, שלפיה הוא ילמד את בנותיו של פלוני,
שהיו לו דין ודברים עמו. נאמר בשאלה כי "אין ממלא איש מקומו בלימודו, והפסיד
הטובה שהייתה באה מאלו ומאבותיהן". דומה כי המורה חשש מתחרותן של מורות, שכן
נאמר בשאלה כי "אין תועלת שתלמדנה נשים, הואיל והנשים מלמדות טעות". הרמב"ם
התיר למורה לחזור בו משבועתו ולשוב ללמד בנות אלה, מבלי להתייחס לעניין ערכן היחסי
של מורות. [בלאו, סימן רע"ו, עמ' 524-525; אסף, ג', עמ' 2; גויטיין, חינוך,
עמ' 63-64; גויטיין, חברה, ב', עמ' 183. על סמך תשובת הרמב"ם, כתב גויטיין:
"ברור שנשים מלמדות מקצועות עבריים היו תופעה רגילה", גויטיין, חינוך,
שם]
לנשים שלימדו מיומנויות ממיומנויות שונות
לא היה כנראה כל מקור הכנסה אחר. כפי שכותב גויטיין, "הוראה בידי נשים היה
כנראה ניסיון נואש להתקיים, יותר משהיה ביטוי לכמיהה לצורת קיום נעלה יותר".
[גויטיין, חברה, ג', עמ' 356. גויטיין ציין (חברה, א', עמ' 128) כי האישה שנשכרה
ללמד את שתי היתומות רקמה הייתה אלמנתו של תלמיד חכם, וכי ללא ספק ירדה מנכסיה]
רוב הנשים שתוארו כמורות לימדו את מלאכת
הרקמה והתפירה; והיו אלה הישגים רבי חשיבות, מאחר שציפו מנשים נשואות מכל רובדי
החברה היהודית כי ישתכרו למחייתן ממלאכתן. [גויטיין, חברה, א', עמ' 127-130; שם,
ג', עמ' 133]
בעוד שלעתים קרובות מאוד מורות לענייני דת
לימדו נערות באופן פרטי את התפילות, לעתים מורות אלה לימדו גם בבתי ספר יסודיים
לבנים. מורה למקרא "מֻעַלִמה" הייתה לרוב קרובת משפחה של בעל בית הספר.
היא פעלה ככוח עזר, כשמרטף, ואף כמנהלת, הנושאת ונותנת עם האימהות על מחירי ההוראה
ועל ענייני מינהל נוספים. [על תעודות שנזכרות בהן מורות, גויטיין, חינוך, עמ'
64-65, 66-70; גויטיין, חברה, א', עמ' 128; שם, ג', עמ' 355]
מכתב על תלמיד בעייתי מזכיר אורחא כי בבית הספר לימדו
מורֶה ומורָה: האחרונה ניהלה את ביה"ס בהיעדרו של המורֶה. [גויטיין, חינוך,
עמ' 65]
התייחסויות עקיפות למורָה אחרת מופיעות
במכתב מן הגניזה, בו מכונה איש ששמו אבו אלמנצור "בן המנהלת" ב"בית
הכנסת של המורָה". מאחר שהמקום שנועד לכתיבת שם אביו של אבו אלמנצור נותר
ריק, סביר להניח כי אמו חייתה ללא בעלה, וכי הייתה משכילה דיה כדי לנהל בית ספר
ולהציל את משפחתה מרעב. [גויטיין הצביע על כך שביה"ס היה במתחם בית הכנסת,
ומשום כך החלו לכנות את ביה"ס בשם "בית כנסת" -גויטיין, חברה, ג',
עמ' 355-356; חסון, עמ' 7]
מלבד מורות, מוזכרות בתעודות הגניזה גם
רופאות, ובפרט רופאות עיניים. אך, גויטיין הזהיר כי נטעה אם נניח כי היו אלה נשים
משכילות במובן המודרני: "כיוון שאלה שנזכרו השתייכו לשכבות החברתיות הנמוכות,
הרי שבוודאי לא חזו מבשרן את תקופת החניכות היקרה של הרפואה המדעית, אלא היו בעלות
מקצוע שידיעותיהן וכישוריהן באו להן מן המסורת". [גויטיין, חברה, א', עמ' 128]
נשים משכילות היו כמעט תמיד בנות למשפחות
עשירות, משכילות ובעלות השפעה פוליטית; וכבר הזכרנו את בתו של הגאון רב שמואל בן
עלי.
שתי תשובות מאת הרמב"ם מספרות על אישה שבעלה נסע
לארץ אחרת לתקופה ממושכת, למסחר. האישה לימדה נערים והייתה עצמאית מבחינה כלכלית,
בתחילה כמסייעת לאחיה ואח"כ בעזרת שני בניה. כעבור שנים מספר שב בעלה, ודרש
כי האישה תוותר על ההוראה, בטענה שעבודתה פוגעת בכבודו, וכן משום שלא יהיה לו מי
שישרת אותו. הבעל ביקש שאם אשתו לא תישמע לו, הוא יורשה לשאת אישה שנייה על פניה,
אפשרות האסורה לו על פי כתובת אשתו. האישה טענה כנגדו שבעבר לא יכלה לסמוך על בעלה
שיפרנסה - ואף הסבירה: "אין פרנסתי כשאר הפרנסות אשר אם אעזבן היום אשיגן
מחר, אך אם אעזוב התלמידים אפילו יום אחד, אשוב ואבקשם ולא אמצאם לפי שאבותיהם
יובילום לבתי תלמודי תורה אחרים". הרמב"ם השיב שככלל "יש לבעל
למנוע אשתו מללמד מלאכה או קריאה", כלומר שזו זכותו. אולם, בעל שאינו מספק את
צורכי אשתו, כופין אותו לגרשה, ואף לפרוע לה את התשלום "המאוחר", כלומר,
החלק השני של תשלום הכתובה. [על "המאוחר", פרידמן, מוקדם ומאוחר] אך,
הרשות בידיה לוותר על "המאוחר" ולהתגרש ממנו בעל כורחו, כנראה בצורה קלה
או מהירה; אם כך תנהג, "תישאר ברשות עצמה, תלמד מי שתרצה ותעשה מה
שתרצה". [על המקרה, גויטיין, חינוך, עמ' 70-71; גויטיין, חברה, ב', עמ' 184;
שם, ג', עמ' 345, 355-356. לתשובה, בלאו, עמ' 49-53, 70-71, סימן ל"ד, מ"ה;
אסף, ג', עמ' 3]
גויטיין הזכיר את השיר שיוחס ל-דונש בן
לברט (חי באמצע המאה ה-10), שכתבה אותו, כפי הנראה, אשתו, וסבר כי מי שכתב
"שיר קצר ומקסים" זה חייב היה להיות אמון על שירת הקודש. ואעפ"י
שאי אפשר להוכיח כי אשתו של בן לברט אכן כתבה את השיר, הביע גויטיין את אמונתו כי
היא המחברת, בשל עומק הרגשות האישיים המובעים בו. [שם, ה', עמ' 468-469; פליישר]
קַסמוּנָה, אישה נוספת משכבת העילית של
החברה היהודית בספרד, ידועה משלושה שירים ערביים שנכללו באסופה הימי ביניימית של
שירת נשים בערבית. בעוד שידוע ומפורסם כי גברים יהודים רבים היו בקיאים בתרבות
הערבית המדעית, הפילוסופית והתרבותית, הרי מלבד שירים אלה לא הגיעו תעודות אחרות
המעידות על כך שנשים יהודיות נחשפו במידה משמעותית לשיח למדני זה או שנטלו בו חלק.
בקובץ כתוב כי קסמונה למדה לכתוב שירה מאביה, אסמאעיל אבן בַּגְדַלָה, שהיה משורר;
במחקר התקבלה הדעה כי קסמונה הייתה בתו של ר' שמואל הנגיד (חי בן השנים 993-1056). לנגיד היו שלושה בנים ובת, והוא הורה לילדיו
את מלאכת השירה, אך אפשר שלא כך רכשה קסמונה את אמנות השירה: גויטיין הציע כי
קסמונה, כבתו של מנהיג כה נכבד, חשה בנוח בקרב נשות החצר המוסלמיות, שבוודאי כמה
מהן ידעו קרוא וכתוב, ואולי אף היו מלומדות, ובדרך זו נחשפה לשירת החול הערבית,
ושיריה מצאו את דרכם לקובץ ערבי-מוסלמי. [גויטיין, שם, עמ' 468-471; בלמי, הראשון
שהציע כי קסמונה הייתה בתו של ר' שמואל הנגיד, וכי במקום "בגדלה" יש
לקרוא נגרלה, שמו של הנגיד. בדומה, אשתו ובתו של המשורר הגדול ר' יהודה הלוי נודעו
בלמדנותן שיר – אקרוסטיכוני (שיטת כתיבה של שיר או פרוזה, בה ליקוט האות הראשונה
של כל מילה, שורה או בית בשיר יוצר מילה או מספר מילים, שם, אותיות האלפבית כסדרן
וכדומה) שכתבה חולדה בת הלוי מופיע בקובץ מכתבי הלוי. על אשתו של ר' יהודה הלוי,
אבן יחיא, דף י"ט; על בתו, קייזרלינג, עמ' 136; זולטי, עמ' 152]
למדנות שכזו הייתה חריגה בקרב נשים יהודיות בחברה המוסלמית. אך גם אם
רוב הנשים היהודיות לא זכו להשכלה, תעודות הגניזה מגלות כי הן העריכו מאוד את
החינוך, שהרי הן עשו כל מאמץ כדי לקדם את חינוך בניהן, גם אם הדבר חייב קרבן כספי
גדול. במכתב אחד מסופר כיצד הניחה אישה אחת את בעלה באלכסנדריה ועקרה לקהיר כדי
להעניק לבנה חינוך מעולה; מכתב אחר מספר על אלמנה באלכסנדריה שעשתה ככל יכולתה כדי
להבטיח שבניה יוכלו ללמוד. [גויטיין, חינוך, עמ' 71]
במכתב מלא תחנונים ביקשה אישה מר' דוד בן יהושע הנגיד, ששימש בנגידות
במצרים בשנים 1356-1367, כי ינקוט צעדים נגד בעלה, שנטייתו לצוּפיוּת הביאה אותו
להזניח את משפחתו ולסכן את חינוכם היהודי של שלושת בניהם. [שם, עמ' 72-74;
גויטיין, חברה, ב', עמ' 252-253]
כפי
שמלמדות תעודות אלה, האישה היהודייה בארצות האיסלם זכתה להערכה בקרב משפחתה וחוגה
החברתי לא בזכות לימודיה, אלא בטורח למען חינוך בניה.
בחברה המוסלמית למדו הבנות היהודיות בביתן לעשות את עבודות הבית
ולהתפלל, וכן למדו הלכות כשרות, הלכות שבת ומועדים, והלכות נידה.
גם אם משפחות מסוימות שכרו מורים לבנותיהם, וגם אם לעתים ליוותה אחות
את אחיה לביה"ס היסודי, הרי שבתי"ס מאורגנים לבנות יהודיות לא היו
קיימים בימי הביניים בארצות האיסלם, אף שהיו מקרים שכמה בנות למדו יחד אצל מורה
אחד.
נשים מעטות מאוד, לרוב בנות לאבות תלמידי חכמים חשוכי בנים, למדו
לקרוא עברית וכן עיינו בכתבי הקודש.
אישה יהודייה שקנתה לה ידיעות בתרבות ובאופנות הספרותיות של חברת הרוב
הייתה תופעה נדירה ביותר. הגניזה מעידה על פעילותן של מורות שלימדו נערות צעירות
להתפלל, ולעתים אף לימדו נערים בבתי"ס יסודיים.
בחברות היהודיות הממוגדרות מאוד של ימי הביניים, כל מאמץ מצידן של
נשים להשתתף כשוות בשיח הגברי הלמדני נדחה על הסף.
הנשים
זכו לכבוד רב על כך שאפשרו לגברים במשפחותיהן ללמוד תורה.
