מרתא מרים בת ביתוס מעשירות ירושלים

מרתא בת ביתוס (נקראה גם מרים) הייתה מעשירות ירושלים בשנים שלפני חורבן בית שני. היא השתייכה למשפחת כהנים ידועה, משפחת ביתוס [תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ז, ע"א]. על עושרה הרבה מסופר בתלמוד בכמה מקומות, "עתירתא דירושלים הויא" [תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, ע"א; גם בתלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ה', הלכה י"א; גם בדפוס וילנא, דף לח, ע"א], עד ששמה הפך לכינוי לאדם בעל עושר מופלג [תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ד, ע"א].

קורות חייה

לאחר שהתאלמנה התארסה (התקדשה) ליהושע בן גמלא [היה כהן גדול בבית המקדש השני ערב החורבן] ובזכות ממון רב ששילמה למלך התמנה בן גמלא לכהן גדול.

בגמרא מובאים דברי רב יוסף שמתח ביקורת על מינוי זה. [רש"י במסכת יבמות, ובתוספות תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א, ע"א; תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק ו', הלכה ד'; דפוס וילנא: דף ל"ז, עמוד י"א]

נישואיה לבן גמלא נערכו לאחר מינויו לתפקיד, ועל אף שלכהן גדול אסור לשאת אישה אלמנה, כאן הותר הדבר כיוון שהאירוסים התקיימו עוד קודם למינוי. [תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף י"ח, ע"א; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"א, ע"א]

בנה שנולד לה מיהושע בן גמלא התפרסם כבעל כוח רב, והיה יכול לשאת לבדו בקלות שור בעל משקל גדול ולהקריבו למזבח, אלא שלא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום "ברוב עם הדרת המלך". [תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ב, ע"ב]

עפ"י הגמרא במסכת יומא, התמנה יהושע בן גמלא לכהן גדול ע"י המלך ינאי שחי זמן רב לפני חורבן בית המקדש, אלא שעפ"י אגדות החורבן חייתה מרתא בזמן החורבן.

בעל דורות ראשונים (רבי יצחק אייזיק הלוי-רבינוביץ', תלמיד חכם, עסקן והיסטוריון יהודי), הסביר כי יהושע בן גמלא חי סמוך לחורבן הבית והוא זה שהתמנה לכהן הגדול בעזרת מרתא בת בייתוס ע"י אגריפס השני ששמו שובש והוחלף בינאי.

הרב אהרן היימן (חוקר דברי חז"ל ומאמריהם ומחבר ספרים), חלק על בעל הדורות ולדעתו אכן מדובר בינאי המלך, ושתי מרתא בת בייתוס היו, ויתכן שזו שחיה סמוך לחורבן נקרא שמה מרים כגרסת המדרש. [תנאים ואמוראים, חלק ב', יהושע בן גמלא]

מרתא לא השתמשה בכספה למטרות צדקה, לא לחינוך ילדיה ולהפצת התורה, אלא למטרות שפלות. הכסף שימש בידה כלי לשחיתות. זאת רואים כשהיא קנתה את הכהונה הגדולה מינאי המלך תמורת כסף רב כדי שהמלך ימנה את יהושע בן גמלא בעלה להיות הכהן הגדול.

ידוע מבחינה היסטורית שהכהנים בימי הבית השני לא הצטיינו בצדיקות יתירה ובהליכה בדרך הישר. הם לא עסקו בהנהגת העם. העם לא עניין את רובם כלל וכלל. זאת ניתן לראות בחפירות ארכיאולוגיות בעיר העתיקה, תחת ישיבת הכותל, וכן באתר "הבית השרוף", את מה שמכונה "העיר העליונה". שם, בקרבת הר הבית גרו הכהנים בעושר גדול, לכל אחד בית גדול ומרווח, עם כלים מיוחדים העשויים מאבן, ומקווה פרטית בביתו. אך בעיר התחתונה שרר עוני נורא. למבקר בירושלים באותם ימים היה נראה כאילו שעיר הממלכה, קריית המלך מחולקת לשתי מדינות שונות - זו של העניים וזו של העשירים. אלו היו רוב הכהנים בבית שני רשעים, עשירים, מושחתים ומנותקים מן העם - כזאת הייתה מרתא בת ביתוס.

סיפור מותה הוא בין המפורסמים באגדות החורבן (העוסקות בעיקר בחורבן בית המקדש השני-70 לספירה) במסכת גיטין (העוסקת באופן שבו נעשים הגירושין) [תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, ע"א] והוא מופיע בגרסה נוספת במדרש איכה [איכה רבה, פרשה א', פסקה מ"ז].

עפ"י חז"ל: בזמן המצור על ירושלים, שלחה מרתא את העבד שלה לקנות לה סולת וכשלא מצא דבר בגלל הרעב הגדול ששרר בעיר, יצאה היא בעצמה לשוק שלא כמנהגה, ובדרכה נכנסה רגלה לתוך גללי בהמה ובעקבות כך, מתה.

לפי רש"י: סיבת מותה הייתה תחושת הגועל הקיצוני שאחזה בה עד שמתה מחמת עדינותה.

רבן יוחנן זכאי קרא עליה את הפסוק מפרשת הברכות והקללות מספר דברים: "הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה"... "הצג על הארץ מהתענג ומרוך". [דברים כ"ח, נ"ו; תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ה', הלכה י"א, דפוס וילנא: דף ל"ח, ע"א]

סמוך למותה הוציאה את כל כספה וזהבה, זרקה אותו בשוק באומרה: "האי למאי מיבעי לי" (זה למה אני צריכה?). התלמוד מסיים שאלו הם דברי הנביא יחזקאל בנבואת החורבן שלו: "כספם בחוצות ישליכו". [יחזקאל ז', י"ט]

במדרש איכה רבה [מהדורת בובר, פרשה א', ט"ו] מסופר, "אמר רבי אלעזר בר צדוק: אראה בנחמה אם לא ראיתי שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה מירושלים ועד לוד, וקראתי עליה הפסוק הזה [דברים כ"ח] "הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה...", "הצג על הארץ מהתענג ומרוך" [איכה א, נ'].

מותה מטינופת שדבקה לכף רגלה היחפה באה לא רק להתאים לפסוק מספר דברים המצוטט כאן מפי רבן יוחנן בן זכאי, אלא בעיקר כדי להעניש את מרתא בעונש סימטרי לחטאה, שלא הוזכר כאן. ההקבלה בין החטא והעונש בבלי היא הישירה והבוטה ביותר מכל הגרסאות ובאה על חשבון אמינותו של התיאור. מעשה השלכת הכסף ברחובות; האלמנה שסברה שכספה יכול לקנות הכול, אפילו בעל כהן גדול, אינה מסוגלת להשיג דבר באמצעות כספה הטמא והמושחת, אפילו לא מזון. הפסוק מספר יחזקאל, יוצר זיקה בין שחיתות כלכלית לנשיות (טמאה), וכך מעצים ומחזק את המסר הכלכלי של אישה עשירה מדי, מפונקת ומושחתת, שמתה מושפלת ומבוזה, וכך באה אל עונשה הראוי לה, מידה כנגד מידה.

אימא שלום - אשת רבי אלעזר בן הורקנוס

אימא שלום (חייתה בין השנים 80-110 לספירה), בתו של רבי שמעון בן גמליאל הראשון (אחותו של רבן גמליאל השני, נשיא הסנהדרין ביבנה), נישאה לרבי אליעזר בן הורקנוס גדול תורה בישראל.

רבי אליעזר התנגד להשכלת הבנות ואמר: "כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תיפלות", "אין חוכמה לאישה אלא בפלך", "ישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים"... אף על פי כן נשא אישה משכילה ולמדנית גדולה. ניתן ללמוד מהסיפורים השונים כי אימא שלום הייתה בקיאה בענייני הלכה. [יהודית הררי, אישה ואם בישראל - מתקופת התנ"ך עד שנת העשור למדינת ישראל, עמודים 61-62]

דמותה של אימא שלום היא אנטיתזה לבעלה; שוחרת שלום וחיה בתווך שבין בעלה לאחיה. שניהם ענקי תורה, בעלי כוח, עומדים על דעתם, לוחמים בקנאות על האמת שלהם ובמציאות זו מנסה אימא שלום לפשר, לקיים את שניהם. היא אוהבת את בעלה וגם את אחיה הנערץ. שמה "אימא" וחותרת היא ל"שלום". [חנה קהת, פרקי אמהות - נשים ישראליות מגיבות ל"פרקי אבות", עמוד 32]

מסופר כי אימא שלום עמדה בראש קבוצת רודפי שלום. חברי קבוצה זו ניסו לקבוע סדרי עדיפויות שונים למצוות ולעבירות. את הפגיעות הנפשית שבין אדם לחברו (כמו הלבנת פנים, לשון הרע) הם תיארו כעבירות החמורות ביותר, ואילו את המצווה החשובה ביותר הם הגדירו כמצוות הבאת שלום בין בני אדם, מעמדות, מינים, דתות ועמים. את מידת הרחבים הם שאפו להשליט על מידת הדין וניסו ליצור דין חדש בישראל - דין רודף שלום. [ארי אלון, דין רודף שלום - דרישות שלום לפרשת "כי תישא" עפ"י תלמודה של אימא שלום, ת"א, בינה, תש"ס, עמוד 52]

באחד הסיפורים [תלמוד בבלי, שבת, קט"ז, א'-ב'] מתגלה אימא שלום כיוזמת עם אחיה מבצע לחשיפת שחיתותו של השופט, הבורר הנוצרי שבשכונתם, שכפי שעולה מהסיפור, מנסה גם לשכנע יהודים לקבל את דרכו. אימא שלום ואחיה מצליחים לחשוף את שחיתותו של השופט הנוצרי, מזימה שיש בה מגמה חינוכית כלפי החברה היהודית, המתפתה ונוטה אחר הכת הנוצרית החדשה, וכי שניהם נחושים ללמד את היהודים בדורם שיעור חשוב בשקריותה ובשפלותה של הנצרות ומייצגיה. [חנה קהת, פרקי אמהות - נשים ישראליות מגיבות ל"פרקי אבות", עמוד 33]

אימא שלום היא בין הנשים היחידות שהצליחו לחדור לתוך מבצר התלמוד הגברי ולהחזיר לתוכו הן דבר חוכמה המיוחס הן לנשים והן את שמה המפורש. [ארי אלון, דין רודף שלום דרישות שלום לפרשת "כי תישא" עפ"י תלמודה של אימא שלום, עמוד 52]

אימא שלום חייתה בדור השני לתנאים, בין חורבן בית שני למרד בר-כוכבא, והיא מהנשים המעטות המוזכרות בשמן בתלמוד.

אימא שלום הייתה בת למשפחה מיוחסת: בתו של נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בל גמליאל הזקן, אחותו של רבן גמליאל מיבנה, אף הוא נשיא הסנהדרין, ואשתו של רבי אלעזר, מגדולי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי.

התלמוד מביא סיפורים אחדים על מעשיה של אימא שלום, מהם הקשורים באחיה, מהם הקשורים בבעלה ואחד הקשור בשניהם.

סיפור במסכת שבת

בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ז, עמוד א'; מסופר על מזימה של אימא שלום ואחיה, רבן גמליאל, להוכיח שדיין גוי לוקח שוחד. השניים הציגו בפני הדיין סכסוך ירושה המתקיים לכאורה ביניהם. כאשר שיחדה אמא שלום את הדיין בנר של זהב, פסק לטובתה, וכאשר בא רבן גמליאל ושיחד את הדיין בחמור לובי, שינה את פסק הדין לטובתו. אמרה אימא שלום לדיין "נהור נהוריך כשרגא"; כלומר רמזה לו, "האר דבריך כנר". והגיב רבן גמליאל: "אתם חמרא ובטש לשרגא"; רמז אף הוא לשוחד שלו "בא החמור ובעט בנר".

סיפור במסכת בבא מציעא

בסוף סיפור תנורו של עכנאי [עוסק במחלוקת הלכתית בין תנאים בדיני טומאה וטהרה, שהתפתחה לדיון עקרוני בנוגע להסתמכות על מופתים שמימיים או מסרים אלוהיים (דוגמת בת קול), בנושאים הלכתיים שנידונים בארץ. במעשה זה נקבעה הכרעתם של חז"ל, שהכרעת הרוב בקרב בני האדם הדנים במחלוקת הלכתית היא הקובעת, ולהוכחות שמימיות אין מקום בדין ההלכתי], שבו כפה רבן גמליאל מיבנה את דעתו של רבי אליעזר.

מסופר כי אימא שלום, אחותו של רבן גמליאל ואשתו של רבי אליעזר, השגיחה על רבי אליעזר שלא ייפול אפיים ארצה, משום שחששה שבתפילה במצב זה יתחנן על צערו וייענש אחיה על כך.

יום אחד הופנתה תשומת לבה לעני, ורבי אליעזר נפל אפיים ארצה. ראתה זאת אימא שלום ואמרה לו: "קום, קטלת את אחי", ואכן נשמע קול שופר מביתו של רבן גמליאל, שבישר את מותו.

לשאלתו של רבי אליעזר, מנין לה שאחיה מת? ענתה: "כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה".

מפרש זאת שלמה פוקס: סיום הסיפור במותו של הנשיא רבן גמליאל מעביר את נקודת הכובד מן המחלוקת שבבית-המדרש, שאותה הדגיש הסיפור התנאי, לסוגיית "אונאת דברים ומחירה".

דמותה של אימא שלום מבליטה את מקומה של האישה לאורך כל הסוגיה. הדברים המקובלים עליה "מבית אבי אבא" הם סגירת מעגל, שהלא המימרה שאותה היא מצטטת כבר הופיעה בסוגיה, מפיו של האמורא רב חסדא. מאחר שאימא שלום היא אחותו של רבן גמליאל, הרי ש"אבי אבא" שלה הוא גם "אבי אבא" שלו. בביתו שלו לימדו על איסור אונאה. היה עליו להיזהר באונאתו של רבי אליעזר. משלא עשה כן, שילם בחייו.

סיפור במסכת עירובין

"ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה." [תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ג, עמוד א']

סיפור במסכת נדרים

בדיון קצר במסכת נדרים מובא סיפור העוסק בחיי האישות של רבי אליעזר ואימא שלום: "שאלו את אימא שלום: מפני מה בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד; ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיניי באישה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות". [תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ', עמוד א']

חומא בתו של איסי בנו של רב יצחק

חומא (או חומה), חייתה בדור הרביעי לאמוראי בבל, הייתה בתו של איסי (או אסי) בנו של רב יצחק ונינתו של רב יהודה [היה אמורא בדור השלישי והרביעי לאמוראי בבל]. [רב יהודה בר יחזקאל מגדולי האמוראים בבבל במאה השלישית. מייסד ישיבת פומבדיתא, וראש הישיבה].

היא הוגדרה בגמרא כאישה קטלנית [בהלכה אישה קטלנית היא אישה שהתאלמנה פעמים והיא אסורה להינשא בשלישית כי הנישואים איתה מסכני חיים], משום ששלושת בעליה נפטרו, ככל הנראה בגללה, אם בגלל מחלה מסוימת שגרמה למותם, או בגלל סיבה רוחנית שגזרה עליה שבעליה ימותו ולא יפרנסוה.

שלושת בעליה

בעלה הראשון היה האמורא רחבא דפומבדיתא, היה אמורא, בדור הרביעי לאמוראי בבל, תלמידו של רב יהודה. שני בניו, עיפא (נקרא גם איפה [תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס', ע"ב] ובירושלמי נקרא חיפא [תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ז', הלכה ה'; תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני, פרק ה', הלכה ה'... ובעוד מקומות]) היה אמורא בן הדור הרביעי, תלמידו של רַבָּה‏ בר נחמני [היה כהן, אמורא בבלי מהדור השלישי של האמוראים וראש ישיבת פומבדיתא, תלמידם של רב הונא ורב יהודה], ובן נינו של רב יהודה, בנם של חומא נינת רב יהודה, ותלמידו רחבא דפומבדיתא. ואבימי בן רחבא היה אמורא בן הדור הרביעי, תלמידו של רבה, ובן נינו של רב יהודה, בנם של חומא נינת רב יהודה, ותלמידו רחבא דפומבדיתא. שניהם תלמידי ישיבת פומבדיתא, היו ידועים בחריפותם, לכן נקראו בשם "חריפי פומבדיתא" [תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ז, עמוד ב'], בניה של חומא.

לאחר שנפטר בעלה הראשון, נישאה לרב יצחק בנו של רבה בר בר-חנה, שנפטר גם הוא.

במחלוקת בין חכמים, האם חזקה (הלכה) היא שאישה היא אישה קטלנית לאחר שמתו שני בעליה או רק לאחר שמתו שלושת בעליה, סמך אביי, ראש ישיבת פומבדיתא, על רב יצחק בר יוסף, שקבע שהחזקה (ההלכה) היא רק לאחר שלושה מקרים, ונישא לחומא, ונפטר גם הוא [תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד, עמוד ב'], אם כי חלוקות הדעות אם היא הייתה סיבת פטירתו. בעוד שמשמעות הגמרא היא שאביי נפטר משום שנישא לה, יש מפרשני התלמוד המנמקים זאת בסיבות אחרות.

חומא הייתה ידועה ביופייה. לאחר פטירתו של אביי באה לתבוע בבית דינו של רבא את מזונותיה, ובכלל זה יין, בנימוק שאביי הרגילה בכך, ויופייה האיר את בית הדין. לאחר הדיון הלך רבא לביתו ותבע את אשתו, בתו של רב חסדא, לתשמיש. אשתו, שחשה כנראה שבעלה בא עליה בחמדה יוצאת מגדר הרגיל, ביררה מי הופיעה אותו יום בבית הדין וכשגילתה זאת רדפה אחרי חומא והכתה אותה במנעול של ארגז, וגירשה אותה ממחוזא (עירם של אביי ורבא), בנימוק שחומא רוצה להראות את יופייה כדי שתינשא לאדם נוסף, וימות גם הוא - "קטלת ליך תלתא ואתת למיקטל אחרינא". [תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ה,עמוד א'].