הלני המלכה - גיורת צדק מן המאה ה-1 לספירה

הלני המלכה הייתה מלכת חֲדָיֵבּ שב-אשור; ממלכה הידועה כ-אדיאבנה Adiabene מצפון לסהר הפורה [אזור הים התיכון: ישראל, לבנון, ממלכת ירדן, סוריה, עיראק, דרום מזרח תורכיה ומצרים], במאה הראשונה לספירה.

הלני הייתה אשתו ואחותו של המלך מונבז הראשון.

הלני המלכה ובניה המלך מונבז השני ואחיו הצעיר איזט השני, שמת בשנת 55 לספירה, התגיירו בשנת 30 לספירה לערך, ובמקורות היהודיים היא מוזכרת לשבח, כגיורת צדק אשר סייעה לעניי עם ישראל ותרמה תרומות שונות לבית המקדש השני.

הלני המלכה הקימה ארמונות מפוארים בירושלים, באזור העופל [העֹפֶל, כינוי מקראי לחלק מסוים של עיר. במקרא, עופל מוזכר בהקשר לשתי ערים: שומרון (מלכים ב', ה', כ"ד), וירושלים (דברי הימים ב', כ"ז, ג'; ל"ג, י"ד). מקור המילה מן השורש העברי-ערבי וגם בשפה החבשית ע.פ.ל, שפירושו התרומם או התנשא. ייתכן וגובהו של העופל מסביר את ההקשר מהכתובים המורה כי העופל היה אזור מבוצר ומוגן אשר שימש כמצודה פנימית בעבור המלך ומנהלי הממלכה] בחלק הצפוני של עיר דוד של ימינו.

התגיירותה

ההיסטוריון היהודי-רומאי, יוסף בן מתתיהו, הזכיר את הלני המלכה ואת מונבז בכתביו כמה פעמים. בספרו קדמוניות היהודים (ספר כ', ב'-ד') תיאר יוסף כיצד התגיירה הלני יחד עם בנה, בהשפעתם של שני יהודים, ובהמשך תיאר כיצד שלחו משלחת צבאית גדולה, לירושלים במהלך המרד הגדול [בין השנים 66, 73-74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרד השני מרד התפוצות (מרד שהתקוממו היהודים ב-קירנאיקה (שטח לוב כיום), בקפריסין ובאלכסנדריה נגד הקיסר הרומי טריאנוס. התרחש בין השנים 115-117 לספירה) והשלישי מרד בר-כוכבא בארץ ישראל נגד הקיסר הרומי אדריאנוס התרחש בין השנים 132-136 לספירה], כדי לסייע למורדים היהודים.

לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, סוחר תכשיטים מיהודה בשם חנניה (או אליעזר), שנקלע ל-חדייב, הוא זה שסיפר להלני המלכה על עם ישראל ותורתו, והשפיע עליה להתגייר.

כמה ממפרשי התלמוד, שלא הכירו את כתבי יוסף בן מתתיהו, כתבו שהלני המלכה ובנה מונבז היו למעשה חלק מבית חשמונאי [רש"י-תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"א, ע"א; בתוספות-תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ז', ע"ב].

חייה כיהודייה

לאחר שהתגיירה, החליטה הלני המלכה לצאת במסע לירושלים, כדי לחזות בבית המקדש ולהקריב בו קרבנות. היא הגיעה לירושלים במחצית המאה הראשונה לספירה, בעיצומה של שנת בצורת, ומיד נרתמה לעזרת הרעבים: היא פיזרה כספים רבים לקניית לחם במצרים ודבלות של תאנים בקפריסין, אשר חולקו בין עניי ירושלים.

את שארית חייה בילתה הלני המלכה בירושלים, באחד הארמונות שבנתה בעיר דוד. בימיה בירושלים המשיכה לחלק צדקה, וכן תרמה לבית המקדש נברשת זהב וטבלת זהב, עליה נכתבה פרשת סוטה (משנה, מסכת יומא, פרק ג', משנה י').

ככל הנראה נפטרה הלני עוד לפני חורבן הבית בשנת 70 לספירה, שכן מצבתה מוזכרת בדברי יוסף בן מתתיהו [מלחמת היהודים ה', ד', ב'-להלן מקום קבורתה], המתאר בעזרתה את תוואי חומת ירושלים, וקשה להניח שניתן היה לקוברה בסמוך לירושלים לאחר החורבן.

המסורת היהודית רואה בהלני המלכה ובבנה מנבז דמויות מופת, שיש להזכיר לשבח, כפי שמובא במדרש: "על הראשונים נאמר: 'זכר צדיק לברכה' - בן גמלא ובן קטין, ומונבז המלך והלני אמו, וניקנור (נדבן יהודי מעשירי אלכסנדריה שנידב דלתות שתשמשנה כשער לבית המקדש ולכן נקראו דלתות אלו על שמו) מזכירים אותם לשבח" [ילקוט שמעוני על משלי, רמז תתקמ"ו].

מסופר במשנה, על מונבז בנה שעשה ידיות מזהב לכול כלי יום הכיפורים בבית המקדש.

בגמרא במסכת בבא בתרא, מסופר על צדקותו הגדולה במצוות צדקה, הון עתק שירש מאבותיו בזבז עבור כך, ונימק אבותיי חסכו למטה ואני למעלה; אבותיי חסכו לאחרים ואני חסכתי לעצמי; אבותיי שימרו במקום שניתן לגנוב ואני שימרתי במקום שלא ניתן לגנוב.

מעשים הקשורים להלני המלכה בדיונים הלכתיים

הלני המלכה הייתה מעורבת במעשים שנידונו בספרות חז"ל במסגרת דיונים הלכתיים. מעשיה משמשים כמקור הלכתי בגלל העובדה שהיא הייתה נוהגת לקיים את המצוות עפ"י הוראת חכמים, כפי שאמר התנא רבי יהודה: "כל מעשיה לא עשתה אלא עפ"י חכמים" [תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ב', ע"ב].

כך מצאנו בתוספתא (וכן בתלמוד הבבלי שם, ובירושלמי שם פ"א, ה"א), שם מביא התנא רבי יהודה הוכחה לשיטתו, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה כשרה, מסוכתה של הלני המלכה: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר. אמר רבי יהודה: מעשה בסוכת הלני שהייתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה, ולא אמר אחד מהן דבר. אמרו לו: מפני שהיא אישה, ואישה אין חייבת בסוכה. אמר להם: והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה, וכולם שרויים בתוכה". [תוספתא, סוכה פרק א', הלכה א']

במקור אחר מובא מעשה נוסף לגבי הלני, בו מתוארת נזירות ארוכה במיוחד שקיבלה על עצמה: "מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, הריני נזירה שבע שנים. ובא בנה מן המלחמה, והייתה נזירה שבע שנים, ולבסוף שבע שנים עלתה לארץ ישראל. והורה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות, ולבסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה אחת ועשרים שנה". [סִפרִי זוטא, פיסקה ו'; משנה, מסכת נזיר, פרק ג', משנה ו']

מקום קבורתה

מקובל להצביע על קברי המלכים מתחם קבורה מפואר, השוכן צפונית לעיר העתיקה של ירושלים (בפאתי שכונת שייח' ג'ראח), כקברם של הלני המלכה ושל מלכים שונים משושלת מלכי חדייב. זיהוי זה נעשה על סמך סרקופג שנתגלה ע"י לואי פליסיאן ז'וזף קניאר דֶה-סוֹסִי [ארכיאולוג צרפתי בן המאה ה-19 הידוע בזכות חפירותיו בבעל בק ובירושלים, הנחשב לאחד מאבות הארכיאולוגיה המקראית. ידוע כיום בזכות חפירותיו באתרים שונים בירושלים, בין היתר קברי המלכים, וגם בזכות פרשנויות הנחשבות כיום ללא מדעיות שנתן לממצאיו, כמו זיהוי קברי המלכים בירושלים עם מלכים מקראיים שונים] במקום בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בשנת 1863, ועליו המילים "צדן מלכתא", על סמך עדותו הגיאוגרפית של יוסף, שתיאר: "ואחרי כן ירדה (החומה) מול מצבת הלני היא שהייתה מלכת חדייב ובת המלך איזט" [מלחמות היהודים ה', ד', ב']

קברה של הלני הוזכר בספרו של הגיאוגרף היווני בן המאה ה-2 פאוסניאס, שביקר בארץ ישראל. הוא מצהיר שהכיר "קברים נפלאים רבים" ומציין שניים מהם, אחד נמצא ב-הליקרנסוס (דרום תורכיה כיום) והשני "בארץ העברים" (ארץ ישראל) וקיים בו מנגנון פתיחה מתוחכם המכוון ליום מסוים בשנה ולשעה מסוימת: "לעברים יש קבר, זה של הלני, אישה מקומית, בעיר ירושלים, שהקיסר הרומאי הרס עד היסוד. יש מתקן בקבר, שבאמצעות הדלת, שכמו כל הקבר עשויה מאבן, לא נפתחת עד שהשנה מחזירה את אותו היום ואותה השעה. ואז המנגנון, ללא עזרה, פותח את הדלת, שלאחר פרק זמן קצר, סוגרת את עצמה. זה קורה באותו הזמן, אבל אם תנסה בכל זמן אחר לפתוח את הדלת, לא תוכל לעשות זאת; כוח לא יפתח אותה, אלא רק ישבור אותה". [פאוסניאס, תיאורה של יוון, 8, 16: 4-5]

המוזוליאום ב-הליקרנסוס נחשב לאחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק. העובדה ש-פאוסניאס מציב את קבר הלני בירושלים באותה דרגה, מצביעה על הרושם הרב שעשה עליו. [מ' שטרן, סופרים יוונים ולטינים על היהודים והיהדות, ירושלים 1980, כרך ב', CVIII פאוסניאס, 197]

רחוב הלני המלכה בירושלים

בלב ירושלים המודרנית, בגבול מגרש הרוסים, שוכנים הרחובות "הלני המלכה" ו-"מונבז", זה בניצב זה. רחוב הלני המלכה נקרא בתקופת המנדט "רחוב מליסנדה", על שמה של מליסנדה, מלכת ירושלים מלכה צלבנית.

לאחר הקמת מדינת ישראל, שם הרחוב הוחלף בשמה של המלכה היהודייה. בהמשך הוחלט לקרוא לרחוב הניצב לה בשם בנה, מונבז.

אסתרקה מלאך - המאהבת היהודייה של מלך פולין במאה ה-14

אסתרקה מלאך Esterka Małach, הייתה המאהבת היהודייה האגדית של קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, ששלט בין השנים 1333-1370. נודע כ-קז'ימייז' (קזימיר) הגדול.

אסתרקה הייתה מפורסמת ביופייה, היא התגוררה חלק מחייה בעיר קז'ימייז' ע"י קרקוב. יופייה יוצא הדופן תפס את עינו של המלך בעת שהוא עבר דרך הכפר שלה.

כרוניקנים [מתעדי דיווח היסטורי על עובדות ואירועים בסדר כרונולוגי. מרבית הכרוניקנים נטו ללקט כל פרט מידע ולא עשו מאמץ להפריד בין אגדה לעובדה] בני התקופה דיברו על קשר האהבה בין אסתרקה ובין המלך הפולני כעל עובדה, אך ההיסטוריונים מטילים ספק בו, במיוחד כשהשם אסתר מזכיר את גיבורת מגילת אסתר, ואת פרשת הקשר שלה עם מלך נוכרי - המלך הפרסי אחשוורוש. לכן הסיפור של אסתרקה נחשב ל"אגדה אימטטיבית" (אגדה חקיינית), שהומצאה לפי הדגם התנ"כי. היה ביחסים אלה ביניהם משיכה עצומה; הנושא היה בשימוש של כותבים יהודים בתקופות מאוחרות יותר עד למאה ה-19.

גרסאות לסיפורה של אסתרקה, בספרות האנטישמית הפולנית, הופיעו במטרה לערער על זכויות היתר אשר ניתנו ליהודים בפולין ע"י בולסלאב ה-5 (חי בין השנים 1221-1279) ונמשכו ע"י המלך קז'ימייז', וכך נטען כי זכויות יתר אלו ניתנו כמתנה למאהבת ולא מתוך דאגה לאינטרס הלאומי הפולני.

כומר בן המאה ה-16, רמז לסיפורה של אסתרקה בספרו "אכזריות היהודים" כאשר טען כי "השימוש שלה במילים עדינות פיתה את המלך קז'ימייז' לייצר את החוק (שנתן זכויות יתר ליהודים) תחת השם של הנסיך בולסלאב...", רמיזות כאלו, בעלי אופי שלישי, המשיכו להתקיים בכתבים הנוצריים עד המאה ה-19; האמונה כי אישה יהודייה זו, השתדלה במכוון למען עמה ובכך נתנו ל-קז'ימייז' את הכינוי "אחשוורוש הפולני".

למרות הוכחות של היסטוריונים מודרניים כי סיפורה של אסתרקה הוא לכול היותר דוגמה למליצה ספרותית על האישה היהודייה הפתיינית, אשר היה מאוד מקובל בימי הביניים המוקדמים, ולמרות העובדה ששמה היה בשימוש כדי לבסס טענות אנטישמיות, המשיכה הרגשית לסיפור אסתרקה הייתה מאוד גבוהה אצל היהודים. [א' אייזנברג, "יהודייה אחת מאוד מפורסמת; היהודייה כאובייקט מיני בימי הביניים בספרות ובלימוד בספרד", לה כרוניקה, 12 (אביב 1984), 94-187]

האזכור הראשון מופיע בכרוניקה של הבישוף יאן דלוגוש בין השנים 1415-1480, פחות ממאה שנה אחרי מותו של קז'ימייז' הגדול.

לפי מסורות אחדות, אסתרקה הייתה בתו של חייט עני בשם רפאל מן היישוב אופוצ'נו. לפי אחרים היא הייתה נכדתו של סוחר ורופא מ-אופוצ'נו והיא עצמה, כדברי דלוגוש: "ידעה הרבה מסודות הרפואה".

בשורות המוקדשות לשנת 1386, ציין דלוגוש, שלא היה ידוע כאוהד יהודים, כי אסתרקה השפיעה לטובת עמה על מדיניות המלך הפולני: "לבקשת הפילגש שלו היהודייה האהובה, אסתר, העניק (קז'ימייז' הגדול) ע"י תעודה מיוחדת במינה זכויות וחירויות מופלגות ליהודים החיים בממלכת פולין. הועלה חשד כי היא מבוססת על זיוף בידי אנשים מסוימים, ובאופן המחלל ופוגע בהוד האלוהי, מעשיהם המסריח משפיע עד עצם היום הזה".

תוכן האיגרת של המלך משנת 1364, בה הוא כותב: "המלך נעתר לבקשת היהודים היושבים בכל ערי מלכות פולין" הואיל והוא "שואף להרבות תועלת אוצרו. ניתנת להם זכות הישיבה והתנועה, חירות המסחר והרשות להכניס ולהוציא סחורות וכן גם להלוות כסף בריבית, בעבוט ובאפותיקי (קרקע או מטלטלים המיוחדים לגביית חוב ידוע)".

לפי מחברים מאוחרים יותר, פרשת האהבה הזאת התרחשה בזמן ש-קז'ימייז' היה נשוי ל-אדלהיד מהסה. קודם לכן עזב המלך את כריסטינה רוקיצ'אנה הצ'כית אחרי שגילה שיש לה סקביאס (גרדת - מחלת עור הנגרמת ע"י טפילית קטנה, המתבטאת בגרד חריף. המחלה שכיחה במיוחד אצל אנשים החיים בתנאי תברואה לקויה, ומאוד מדבקת. גם אנשים השומרים על היגיינה עלולים להידבק בה).

למלך הפולני היו ארבע נשים במהלך שלטונו.

נאמר שמתוך הקשר עם המלך נולדו ל-אסתרקה 4 ילדים: שני בנים פלקה Pełka, ניימייז'ה Niemierza ושתי בנות ששמותיהן אינם ידועים.

לשני בניה ניתנו שטחי אדמה מאביהם, והם גודלו כנוצרים.

נאמר גם שבעוד הבנים גודלו בדת הקתולית של אביהם, הבנות שמרו את דת אמם - היהדות.

קיימים מספר סיומים לסיפורה של אסתרקה, עפ"י אחד המלך ניתק ממנה קשר, אסתרקה מתה כאשר הם עוד היו ביחד, והתאבדותה של אסתרקה היה מיד לאחר מותו של המלך או מספר שנים לאחר מכן.

אמנם ישנו בית בכפר אופוצ'נו אשר טוענים כי הוא בית משפחתה, וכי הקבר שלה נמצא עפ"י טענות אלו בפארק לוֹבְּזוֹב ליד קרקוב.

אין כל בסיס היסטורי מוכח לקיומה של אסתרקה, והיא אינה מאוזכרת במסמכי החצר המלכותית ו/או במקורות יהודיים מהתקופה. אזכורים בכתב על קיומה של אסתרקה החלו מופיעים רק מהמאה ה-15 בהיסטוריה של הפקיד הפולני יַאן דְּלוּגוֹשׁ. [כ' שמרוק, סיפורה של אסתרקה, בספרות האידית והפולנית (1985)]

המקור היהודי הראשון לאזכר אותה הוא הספר "צמח דוד" אשר נכתב ע"י דוד גנז בשנת 1595. גנז האמין לאמיתות הקיום ההיסטורי של אסתרקה ואף נתן מקור נוצרי לדבריו. [א. טייץ, ס' הנרי, C.I. Tallan (עורכים), המדריך לנשים יהודיות JPS: 600 לפנה"ס ועד 1900 לסה"נ (2003), 84]

יישובים הקשורים לפי המסורות ל-אסתרקה

פרט לעיר אופוצ'נו, גם על ערים או עיירות אחרות במרכזה או בדרוה של פולין נטען שהן מקום הולדתה של אסתרקה או קשורות לסיפורה. למשל: ראדום, סנדומייז', סקאווינה, קז'ימייז' דולני, נייפולומיצה, פז'דבוז', ז'שוב, סטופניצה, וישליצה, צ'כוב ו-בוחוטניצה.

יש שסברו שמפני שהמלך הקים בשבילה מובלעת יהודית ב-קז'ימייז', בסמוך לקרקוב הבירה, ייתכן כי אסתרקה נולדה בקרקוב.

במקום אחר מסופר שהמלך בנה עבור אסתרקה טירה קטנה ב-בוחוטניצה, מצפון לקרקוב, שהייתה מחוברת לארמון ואבל ע"י מנהרה תת-קרקעית.

לפי מסורות אחרות, המלך בנה ל-אסתרקה באמצע המאה-14 ארמונות ב-קז'ימייז' דולני וב-לובזוב, אז כפר בסמוך לקרקוב ובימינו חלק מן העיר.

הארמון המלכותי ב-לובזוב קיים גם בימינו.

המסורת העממית מייחסת בית ברחוב קרקובסקה 46 ב-קז'ימייז', בימינו בקרקוב, למשפחתה של אסתרקה והוא נקרא על כן "הבית של אסתרקה", בו פועלת החל משנת 1986 שלוחה של המוזיאון האנתוגרפי בקרקוב.

במקורות אחדים, אסתרקה מוצגת כאשתו של המלך שחיה אתו בארמון ואבל, למרות שהשניים לא היו נשואים מעולם והיא לא הוכרזה למלכה. אסתרקה אחראית, לא רק בעיני דלוגוש, אלא גם לדעתם של סופרים אחרים, להרחבת זכויות היתר שזכו היהודים בימי שלטונו של קז'ימייז' הגדול.

אתרי הנצחה

אתרים, רחובות ואנדרטאות שונים בפולין נקראו על שם אסתרקה.

אחד מהם, הוא קטע חומה שנותר מטירה עתיקה שנבנתה ע"י קז'ימייז' בעיר קאליש. לפי אגדות, רוח רפאים של אסתרקה נוהגת לבוא לשם בלילות כדי לחכות לאהובה.

כרימה בת עמאר - אשת עסקים יהודייה מפוסטאט במאה ה-11

כרימה בת עמאר הייתה ידועה בתואר אל-וּחשה אל-דלאלה, אשת עסקים יהודייה אמידה מפוסטאט (קהיר העתיקה) במאה ה-11.

קורות חייה ועצם קיומה נלמדו מתוך ממצאי גניזת קהיר [אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר. משנתגלו הכתבים ופורסמו, בתחילה בעיקר ע"י שניאור זלמן שכטר (רב אמריקאי, חוקר מדעי היהדות ובמיוחד של גניזת קהיר) ואח"כ ע"י חוקרים בכל ענפי מדעי היהדות, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון וארון הספרים היהודי (מרכז את הספרות תורנית, כמכלול הספרים העוסקים בכל היבטיה השונים של תורת ישראל. כולל גם ספרות בעלת זיקה הדוקה ליהדות שאיננה בגדר ספרות תורנית)].

נשים רבות מוזכרות בממצאי גניזת קהיר בהקשרים שונים, לרבות במסמכים משפטיים, כלכליים ומסחריים. כרימה היא האישה היחידה שהתגלו עליה די ממצאים בגניזת קהיר כדי לשחזר חלק ניכר מקורות חייה. מן הכתוב עולה תמונה של אישה עצמאית ואסרטיבית שלקחה חלק פעיל בחיים הקהילתיים של יהודי פוסטאט. [1.2.1.1.1.0; מרים פרנקל, "אל-וואחשה", אנציקלופדיה יהודית בעולם האיסלמי, עורך ראשי נורמן א' סטילמן, בריל אונליין, 2014]

המסמכים הקשורים ל-כרימה בת עמאר בגניזת קהיר מתוארכים בין השנים 1095-1104. מי שזוהה כאביה מכונה במסמכי הגניזה "עמאר (עמרם) בן עזרא 'ראש הקהל' האלכסנדרי". עפ"י שלמה דב גויטיין, ניתן להסיק מכך כי אביו של עמאר, סבה של כרימה, היה כנראה ראש העדה היהודית באלכסנדריה. [שלמה דב גויטיין, אשת עסקים יהודייה במאה ה-11, סקירה יהודית רבעונית, סדרה חדשה, כרך 57, יום השנה ה-75 לסיכום הרבעון היהודי (1967), 226] אביה התגורר בפוסטאט ועסק בבנקאות מסורתית.

במסמכי גניזת קהיר, כרימה מכונה לרוב "אל-וואחשה אל-דלאלה". משמעות השם אל-וואחשה הוא "זאת שעורגים לה", בעוד "אל-דלאלה" הוא שם תואר שמעיד על עיסוקה המקצועי - מתווכת. [1.2.1.1.1.0; מרים פרנקל, "אל-וואחשה", אנציקלופדיה יהודית בעולם האיסלמי, עורך ראשי נורמן א' סטילמן, בריל אונליין, 2014]

כרימה ניהלה פעילות עסקית מסחרית ענפה ביחד עם אחיה, אבו נסר, מסוחרי הודו, וכן עם אנשי ונשות עסקים אחרים. במיוחד עסקה כרימה במתן הלוואות.

בשלב מסוים בחייה נכנסה כרימה לסכסוך משפטי-מסחרי סוער עם השותף של אחיה, יוסף בן לבּדי, שנידון באריכות בפני בית הדין היהודי המקומי ונגרר למשך שנים. למרות זאת הונה של כרימה היה נכבד, ובצוואתה הוא נאמד כ-700 דינר, סכום גדול עבור התקופה, וכן בתכשיטים ורכוש מסוגים שונים. היא מופיעה ברשימות רבות של נותני צדקה לבתי הכנסת ומוסדות הקהילה היהודית.

כרימה הייתה נשואה לזמן קצר ליהודי חסר אמצעים מסיציליה, בשם אריה בן יהודה, שהיגר ל-פוסטאט. מנישואים אלו, שהסתיימו בשנת 1095, הייתה לכרימה בת אחת בשם גזאל. מעט לאחר מכן ילדה כרימה את בנה היחיד, אבו סעד, ממאהב יהודי בשם חסון שהגיע ל-פוסטאט כפליט מאשקלון, בעקבות פלישת הצלבנים. [1.2.1.1.1.0; מרים פרנקל, "אל-וואחשה", אנציקלופדיה יהודית בעולם האיסלמי, עורך ראשי נורמן א' סטילמן, בריל אונליין, 2014] השניים לא נישאו בפני בית דין יהודי, ככל הנראה היות שלחסון הייתה אישה באשקלון שסירבה להעניק לו גט, אך ייתכן שנישאו בפני בית המשפט המוסלמי המקומי. אפשרות אחרת היא שהשניים לא נישאו בפני אף בית דין, גם לא המוסלמי, וטענה זאת הועלתה כדי להעניק לקשר ביניהם לגיטימציה. [רינה לוין מלמד, השפעת החברה המוסלמית על האישה היהודייה לאור תיעוד מן הגניזה הקהירית, מסכת, חוברת ג', תשס"ה (2005), עמ' 40-41]

כאשר בנה של כרימה רצה להינשא לאישה יהודייה, הוא תושאל בפני בית הדין היהודי על זהות אביו, וכרימה ככל הנראה חששה שחסון מאהבה לשעבר יתכחש לכך שהוא האב ולכן הביאה עדויות שיגבו את טענתה. בהקשר זה התגלתה בגניזת קהיר עדות של שתי שכנות של כרימה בפני בית הדין היהודי, המעידות כי אכן חסון הוא האב של אבו סעד וממנו כרימה הרתה.

כרימה כנראה מעולם לא השלימה עם מאהבה לשעבר. בצוואתה, שהתגלתה גם היא בגניזת קהיר, היא הורתה במפורש שלא יינתן לחסון דבר מרכושה. אולם היא כן הסכימה לוותר על חוב של 80 דינר שהיה חייב לה. [שלמה דב גויטיין, אשת עסקים יהודייה במאה ה-11, סקירה יהודית רבעונית, סדרה חדשה, כרך 57, יום השנה ה-75 לסיכום הרבעון היהודי (1967), 231] את שאר רכושה תרמה לאחיה, אחיותיה, ילדיה, מוסדות הקהילה היהודיים בפוסטאט ולעניי הקהילה. כמו כן, הורתה לדאוג לחינוכו המסורתי של בנה, אבו סעד, ע"י מְלַמֶד (מורה של תלמידים בחדר מסורתי, המכונים תינוקות של בית רבן) לו היא הקציבה משכורת. [שלמה דב גויטיין, אשת עסקים יהודייה במאה ה-11, סקירה יהודית רבעונית, סדרה חדשה, כרך 57, יום השנה ה-75 לסיכום הרבעון היהודי (1967), 234]

כרימה נזכרת בממצא מהגניזה הקהירית גם שנים רבות לאחר מותה. במכתב המתוארך ליולי 1150, אישה המארגנת תיקונים ושיפוצים עבור ביתה בפוסטאט מזדהה בתור "בתה של בתה של אל-וואחשה".