בּבּתא בת שמעון הייתה בעלת קרקעות אמידה בעין גדי לאחר חורבן בית שני. היא
מתה במהלך מרד בר-כוכבא במצור על מערת האיגרות.
למרות שלא הייתה דמות היסטורית
חשובה, ארכיון המסמכים שהותירה אחריה במערה הוא מקור ראשון במעלה להבנת החיים היומיומיים,
הכלכליים והמשפטיים בתקופתה. מתוכו מתגלה דמותה כדוגמא לעצמאות נשית בעולם היהודי
העתיק.
תולדות חייה
בבתא נולדה בשנת 104 לספירה, כבת
בכורה או בת יחידה להורים אמידים בשם שמעון ומרים בעיירה מחוזא, בסביבות העיר
צוער, על חופו הדרום-מזרחי של ים המלח. היישוב, כפר מעורב של נבטים ויהודים, שכן
בממלכה הנבטית, ובשנת 106 לספירה עם כיבוש הממלכה בידי הרומים, נכלל בפרובינקיה
ערביה.
השם בבתא הוא כנראה הצורה הנקבית של
הם הגברי בבא, שפירושו בארמית - שער.
בבתא ירשה מהוריה במותם מטעי תמרים
בצוער. על אף מעמדה, לא ידעה בבתא קרוא וכתוב, ואת עסקיה ניהלה בעזרת רשמים.
השנה 125 לספירת הנוצרים, חמישים
וחמש שנים אחרי חורבן בית שני.
המחוז שתושביו יהודים ונבטים ומושליו
רומאים, היה שייך לממלכה הנבטית שהרומאים שמו לה קץ עשרות שנים לפני כן, גדל ופרח
ויושבים בו אנשים רבים החיים כאילו העמק והערבה הם מרכז העולם.
בשנת 106 לספירת הנוצרים, אז כבש
טריאנוס את ממלכת הנבטים, העמק והערבה עד פטרה והפכו לפרובינקיה ערביה
בשלטון מושל רומאי.
באזור מאוכלס ותוסס זה שבין הרי
יהודה לבין הרי מואב, בעמק הגדול שמדרום לים המלח ובמחוז שלאורך חופיו חייתה אלמנה
ושמה בבתא, בתם של שמעון ומרים. לאחר שנפטר בעלה נשארה עם בנה היחיד ישוע הקטן אשר
זכה בירושה הגונה. בבתא המשיכה לעבד את אדמותיו והמטעים שירשה מאביה, והצליחה. כמו
כן, ניהלה בהצלחה את עסקיו ואחוזותיו שירשה מבעלה המנוח ישוע בן יהוסף, המשתרעות
משני צדי הים ממחוזא ועד עין-גדי, מיריחו ועד צוער ואפילו הגדילה אותן בתבונה רבה.
עם מותו של בעלה החלה בבתא לנהל
מאבקים משפטיים ממושכים מול בני משפחתו בעניין חזקתה על ישוע בנה, הסדרי המזונות
שלו וחלקה בירושה.
האנשים דיברו בשבחה, אשת חיל. היו
שקראו לה - גבירת הערבה או הגבירה מצוער.
לעתים, בשעות הפנאי, בהיותה בביתה
הנאה במחוזא, חיטטה בסל הנצרים, אוצר זיכרונותיה, הסתכלה בחיבה בשטר המתנה שנתן
אביה המנוח לאמה מרים, מתוך אהבה. יום אחד לאחר שנפטרו, מצאה את הנייר והיא שומרת
עליו כזיכרון יקר. בעודה מעיינת בשטר חייכה בבתא: אביה נתן לאמה קרקעות וזכויות
מים במעיינות וכיוון שהיה איש שיטה וסדר, כתב במפורט ובמדוקדק את הימים ואת השעות
שהמעיינות יעמדו לרשותה להשקות את אדמותיה.
עוד נזכרת בבתא באביה שמעון, שהפריח
את האדמות האלו ונטע בהן נטיעות ודקלים ואפרסמון, אוצרו של העמק שרבים בעולם היו
להוטים אחרי בשמו, הצליח ועשה רכוש רב והפך לאחד מנכבדי המקום.
מסיפוריו הרבים שסיפר לה היא זוכרת
את הסיפור שארע כעשרים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן בית המקדש כשבא אל העמק
כדי לבנות את חייו מחדש, והתיישב במחוזא שבתחום העיר צוער, ורכש משכניו הנבטים
חלקות אדמה ומטעי תמרים וזכויות מים, שהיו יקרים מאוד גם אז. תעודות המכר נשארו
בידיה לגבי אותן אדמות שרכש בזמנו אביה.
יום אחד בא הסוכן שמוע בן מנחם -
סוחר מצפון הים ובא כוחו של שמעון אביה - אל ביתה של בבתא במחוזא וביקש לחכור את
בוסתן התמרים שלה בפתח העיר. אחרי דין ודברים סיפר לה הסוכן חדשות מיהודה והגליל.
בני הערבה לא הרבו במסעות מחוץ
לערבה, וגם בבתא לא היתה מעודה בגליל. בילדותה סיפר לה אביה על ארץ היהודים הגדולה
בצפון, על חכמיה העוסקים בתורה ועל היישובים שנתחדשו בשפלה ובגליל.
לאחר מכן חזרו ודנו בנושא חכירת
הבוסתן עד שהגיעו לידי הסכמה. למחרת יצאו בשיירה לפטרה, עיר הממשל הגדולה של ערי
הערבה וחתמו על חוזה חכירה במשרדי השלטון. בבתא חתמה את שמה וכך עשה גם שמוע
הסוכן. היא לא ידעה קרוא וכתוב ואחד מעוזריה קרא לפניה את הכתוב בארמית, שפתם של
יהודי המחוז. בתום הטקס יצאו לסייר בעיר הגדולה, בירתם המפוארת של מלכי הנבטים, את
המקדשים, הארמונות החצובים בסלע, במשחקי האצטדיון ואחר כך ישבו בפונדק ושתו שיכר.
שמוע נשאר בפטרה, שבה מצטלבים דרכי
מסחר ממזרח וממערב, ואליה באות שיירות נושאות תבלינים ואבנים יקרות מערב ומהודו,
ותוצרת רומא ויוון שהגיעו לנמל עזה ויצאו משם בשיירות גמלים וחמורים אל ארצות
המזרח המסתוריות והתעכבו בפטרה, הגבול האחרון של ממלכת רומא.
לעומתו, בבתא אישה עסוקה היתה וציפתה
לה עבודה רבה בביתה ובשדותיה, היא לא בזבזה מזמנה בתענוגות וכשעלה השחר יצאה בחזרה
אל ביתה.
רבת פעלים היתה בבתא, יפה היתה
ונאווה, מלאת גוף, בריאה ופניה היו נאים למראה. בעלי אחוזות וסוחרים באזור ניסו
להשתדך אליה. אך היא תמיד סירבה לחיזוריהם ואמרה: "לא, אני אישה עסוקה וכבר
ראיתי ועברתי הרבה בחיי, אין לי פנאי להצעות שכאלה. ובכלל, קשה לי לשכוח את בעלי
המנוח שהיה איש מיוחד, מנוחתו עדן. וישוע
עדיין קטן ומי יודע כיצד ינהג בו אב חורג?"
עד אשר פגשה ביהודה בן אלעזר
מעין-גדי, בכיכר השוק במחוזא, לבה של בבתא נמשך אליו. היא שדחתה גברים רבים,
נכבדים ועשירים, גרושים, אלמנים ורווקים, נמשכה דווקא לזה שאינו יכול לגרש את
אשתו.
בעלה השני היה יהודה בן אלעזר,
המכונה כתושיון, שימש כאפוטרופוס שלה. יהודה התייצב לפניה, סיפר לה על חייו עם
אשתו מרים שלא עלו יפה, ואמר לה שהיא בבתא כבשה את ליבו, ומבקש שתהא לו לאישה.
בבתא היססה מעט, אך יום אחד נפוצה שמועה בכל העמק, בבתא נישאת. לפני נישואיהם נכנס
יהודה לעסקיה ועזר לה בענייני המשפטים ובמשרדי השלטונות וכתב למענה איגרות
ותעודות.
יהודה היה בעל מטעים אמיד מעין גדי,
והיה נשוי לאישה נוספת בשם מרים בת בעיין שילדה לו בת בשם שלומציון.
לבסוף קבעו את יום החופה והזמינו את
מכריהם וידידיהם לבוא ולשמוח בשמחתם. כל העמק חגג - בבתא שלנו נישאת קראו בצהלה.
קולם של הנגנים התנגן כל הלילה, וסעודה שכזו לא זכרו הזקנים שנים רבות.
ליהודה בן אלעזר, בת מנישואיו למרים
בת בעיין - שלומציון שמה, הוא לקח אותה ועבר למחוזא, אל ביתה של בבתא.
יהודה ואשתו מרים נפרדו מבלי
שהתגרשו.
יהודה בן אלעזר מנכבדי עין-גדי, בעל
נכסים ואחוזות וספינות המובילות פרי ליריחו יודע תורה וביקר גם ביבנה, שם קם בית
מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ושם גם חידשו והמשיכו הרבנים בלימוד התורה.
יהודה ובבתא חיו באושר. אבל נראה
שהמזל לא האיר פנים לבבתא. לא עברו שלוש שנים לנישואיהם ויהודה חלה ומת בשנת 130
לספירה מבלי שהוליד ילדים לבבתא. בבתא התאלמנה שנית, בכתה על מר גורלה, אבל בתום ימי
האבל חזרה לנהל את עסקיה ואת אחוזותיה בכישרון רב. מטעי התמרים שלו בעין גדי עברו
לרשות בבתא בתוקף הסכם הנישואין ביניהם כערובה כנגד חובותיו של יהודה.
שלומציון בתו קיבלה את חלקה ברכושו
של אביה, ובני אחיו תבעו אף הם חלק בירושה, והתחילה התדיינות משפטית ארוכה במשרדי
המחוז. אחייניו של יהודה בעלה המנוח הזמינו אותה לדיון בפטרה בפני הנציב הרומאי
לגבי אחד המטעים שירשה ולטענתם שלהם הוא. בבתא פונה אל אפוטרופסית של האחיינים
באמצעות פרקליט ששכרה בפטרה כי "מאחר שהשתמשת נגדי בכוח והשמצת אותי, כתבתי
תלונה עליך אל הוד רוממותו הנציב, ואתה אני תובעת אותך." וללבלרים היתה עבודה
רבה.
בזמן שבבתא רבה כנגד האחיינים, מרים -
אשתו הראשונה של יהודה בן אלעזר המנוח, השתלטה על כמה ממטעיו של יהודה. משנודע על
כך לבבתא, היא פנתה אל בית המשפט בפטרה ומודיעה למרים: "בנוכחות עדים, שצירפו
את חתימותיהם וחותמם, תובעת בבתא בת שמעון ממחוזא את מרים בת בעיין מעין גדי לבוא
לפטרה אל הנציב הרומאי, מאחר ששדדת כל מה שהיה בבית יהודה בן אלעזר כתושיון בעלי
בעלך".
מרים משיבה מלחמה ומודיעה:
"הזהרתי אותך ותבעתי ממך לפני כן לא לגשת לרכוש בעלי. אין לך זכויות על רכוש
יהודה בעלי".
שתי הנשים החזיקו ברכושו של בעלן
המת, זו אומרת כולו שלי וזו אומרת כולו שלי.
אפשר לחוש ולראות בעיני רוחנו את בני
העמק, מעין גדי ועד צוער, יושבים לעת ערב בפונדקים, מספרים על מלחמת שתי הצרות.
ובנוסף, היו שריכלו על בבתא שהיא שמה עינה בגבר חדש ממחוזא, בבלי בן מנחם, שמו,
ורוצה היא לעשותו לבעלה השלישי. ואותם יושבי פונדקים מחייכים לעצמם ואומרים:
"קוטלת גברים היא בבתא".
השנה 132 לספירת הנוצרים, ימי קיץ,
ואל העמק הגיעו שמועות על בר-כוסבא הקורא למרד ברומאים בצפון, ביהודה, והצעירים
החלו מסתודדים ומתלחשים. אל עין גדי הגיעו שליחים מסתוריים, ויהונתן בר בעיין,
אחיה של מרים, כינס את הצעירים וסיפר להם על האיש שבא לגאול אותם משעבוד רומא.
הצעירים הנלהבים נענו לו, התנפלו על חיל המצב הרומאי בעין גדי וגירשוהו. שוב היה
העמק למחוז עצמאי. אל העמק הגיעו מכתבים מבר-כוסבא הלוחם בהרי ירושלים. הוא ביקש
לשלוח חיטה ומלח למען המורדים, ותבע שלא לתת מחסה לעריקים, ולשמור את מטעי
האפרסמון לבל יושחתו. תוך כדי המלחמה הקשה שלח איגרת אל יהונתן בר בעיין וביקש
שישלחו אליו את ארבעת המינים הגדלים בעין גדי, כדי שלוחמיו יוכלו לחגוג את חג סוכות
כהלכה.
מן הצפון החלו להגיע שמועות רעות;
הדריאנוס קיסר רומא שיגר לגיונות רומאים בפיקודו של יוליוס סוורוס, והם גברו על
המורדים. איגרותיו של בר-כוסבא הלכו והתמעטו. קרבות קשים נערכו בארץ, תש כוחם של
המורדים, אלפים נהרגו, הדם זרם כפלגים בהרי ביתר, והיישובים נפלו לידי הרומאים זה
אחר זה. לבסוף הגיעה הידיעה - בר כוסבא נהרג. לגיונות הרומאים ירדו אל ים המלח כדי
להחזיר את העמק המורד למרותם.
לקראת תום מרד בר-כוכבא, בשנת 135
לספירה, נשלחו יחידות רומיות להחריב את היישובים היהודיים בבקעת ים המלח. חלק
מתושבי עין גדי ברחו למערות בצוקי קניון נחל חבר והתחבאו שם, ביניהם גם המורדים
וקרוביהם מצאו מפלט במערות. בבתא נמלטה מעין גדי, ככל הנראה בלוויית ישוע בנה,
מרים צרתה, שהייתה אחותו של יהונתן בן בעייה (בר בעיין), מנהיג המורדים בעין גדי,
ובתה של מרים, שלומציון. הסכנה קירבה בין השתיים.
בבתא צררה את תעודותיה בסל נצרים
ובהן ארזה את הכתובה שקיבלה מיהודה בן אלעזר, מכתבי אביה ותעודותיו, המסמכים
המודיעים על רכושה ותעודות בית-הדין. סבורה היתה כי לכשתצא מהמערה יסייעו לה אלה
להשיב את רכושה. כאישה מטופחת לקחה עמה גם מראה, תכשיטים ושמלה נאה וכלים, ואת
מפתח ביתה. את חפציה הטמינה בעומק המערה.
אבל, בבתא ומרים ושאר המסתתרים לא
יצאו עוד מן המערה. המערה נקראה ברבות הימים "מערת האיגרות", שם נמצאו
איגרות של שמעון בר-כוכבא.
חיילי הצבא הרומי הקימו מחנה מעל
הצוק וצרו על המערה. ככל הנראה, כל יושבי המערה מתו ברעב ובצמא, ואיש לא שב לאסוף
את המטמון במערה. אותם חיילים כבשו את עין גדי והחריבוה והעמידו מחנות מעל למערות
בנקיקים הצרים הקשים לגישה. המסתתרים במערות שלא מתו ברעב, ובהם בבתא, נהרגו בידי
הרומאים.
אלפיים שנה מאוחר יותר, במערה בעין גדי,
נמצאו חוזה בבתא וכתב ידו של הסוכן שמוע וחתימת ידיהם לאישור. ליד עצמותיה נמצאו
סל הנצרים ובו התעודות, הראי, התכשיטים, ושרידי לבוש שלה ושל נשים אחרות שהתחבאו
באותה מערה ולא ראו עוד אור שמש.
עצמותיה של בבתא היו כנראה בין עשרים
השלדים שנמצאו במערת האיגרות. רוב השלדים טמונים עדיין בנקיק במערה, עצמות מספר
שאוחסנו במחסני רשות העתיקות, נקברו ע"י הרב שלמה גורן בטקס ממלכתי במאי 1982
בקברות המורדים מעל נחל חבר.
ארכיון בבתא
הארכיון התגלה ע"י צוות בראשות
הארכיאולוג יגאל ידין בשנת 1960 במערת האיגרות בנחל חבר. הארכיון הכיל 35 מסמכים
משפטיים בארמית, בנבטית וביוונית, ממוינים לנושאים וגלולים בתוך שקיק עור שהונח
בסל נצרים. הסל הוחבא בנקיק עמוק במערה שנאטם ע"י המחביא. בין המסמכים היו:
כתבי מכר, חוזי חכירה, כתובות נישואין של בבתא ושל שלומציון בת יהודה, הסכמי
אפוטרופסות ומזונות של ישוע בן בבתא, וזכויות שימוש במים לצורכי השקיה. חלק מן
המסמכים מופיעים בשני העתקים או גם בתרגום ליוונית. מעמדה הכלכלי העצמאי של בבתא
מתחוור מן העובדה שהלוותה לבעלה כספים.
בתוך הסל בו נטמן הארכיון נמצאו גם
מפתחות, ראי נחושת מעוטר, סנדלים, קופסת תכשיטים ממתכת ממורטת ובקבוקון בושם
אפרסמון.
כמו כן, נמצאו במערה צלחות וקערות
רומיות יקרות מתוצרת אלכסנדריה שהשתייכו אולי לבבתא.
מקומה בתרבות
מחזה על חייה בשם "בבתא",
נכתב ע"י מרים קיני והוצג בתיאטרון הבימה בכיכובה של יונה אליאן.
המשוררת אסתר ראב כתבה פואמה על
חייה.
הזואולוג גיורא אילני קרא למספר
נמרים במדבר יהודה על שמה ועל שם בני משפחתה הקרובה - בבתא, שלומציון ו-כתושיון.
אהבתי את אופן הכתיבה, שמחייה את סיפורה של בבתא. תודה.
השבמחק