דוריס - אשתו הראשונה של הורדוס

דוֹרִיס, הראשונה מבין עשר נשיו של הורדוס, אותה נשא לאישה פעמיים (37/42-47; 7-14 לפנה"ס) תוארה בספרות המדעית בדרך כלל כאדומית, [בצלאל בר-כוכבא, כך הניחו חוקרים בני הדורות הקודמים, וולטר אוטו ואברהם שליט, שכתבו שתי מונוגרפיות מקיפות וחשובות ביותר על הורדוס; ת'קרי, בתרגומו למלחמה היהודית א', 241, ראה את דוריס כיהודייה] ולא זכתה לתשומת לב של ממש למרות מעורבותה בצמתים מרכזיים בחייו של הורדוס.

ההנחה כי דוריס הייתה אדומית נשענה על שמה היווני בלבד. חוקרים בעבר, שטרם הכירו כהלכה את האונומסטיקון היהודי בן התקופה, קיבלו כמובן מאליו כי אישה שנשאה שם יווני הייתה בהכרח אדומית.

אולם, בשם היווני כשלעצמו אין שום ראייה. תפוצתם הרבה של שמות יווניים, בייחוד של נשים, בקרב יהודים בשלהי ימי המדינה החשמונאית ובימי הורדוס אינה זקוקה עוד בדור האחרון להוכחה או להסבר מיוחד. התופעה רווחה גם בארץ יהודה ולא רק בתפוצה היהודית-הלניסטית. [ט' אילן, לקסיקון שמות יהודים בעת העתיקה: אילן מצביעה בדין על הריבוי של שמות יווניים של נשים, בהשוואה לגברים, באונומסטיקון היהודי בימי הבית השני (אם כי גם בקרב גברים רווחו שמות יווניים רבים. ראו: שם, עמודים 5-8). הריבוי היחסי של שמות נכריים בקרב נשים אפילו בחברות שמרניות ומסתגרות הוא תופעה אנתרופולוגית-תרבותית שייתכנו לה הסברים שונים. מוצאים אותה למשל: בקהילות המקדשים ב-בבל באלף הראשון לפנה"ס, בלשונות היידיש והלדינו, בקרב נשים יהודיות בארצות מוסלמיות וכן בחברה המוסלמית בת ימינו (באחרונה במידה קטנה יותר)]

הוראת השם דוריס כשלעצמו והאסוציאציות שהוא מעורר אינם נבדלים עקרונית מאלה של שמות אחרים שהיו מקובלים בקרב יהודים בני הזמן (ביניהם מגוון רחב של שמות דמויות מן המיתולוגיה ואפילו שמות תיאופוריים בולטים) [בין השמות הנזכרים במקורות ספרותיים וארכיאולוגיים, המובאים ע"י אילן (שם, עמ' 10; ופירוט בהמשך הספר), השמות התיאופוריים הם: אתנגורס, אפולוגנס, אפולוניוס, פויבוס, ארתמון, אפרודיסיאס, דמטריוס, דיוניסוס, ארוס, ארוטריון, הרה, איסיון ו-פוסידוניוס. בין השמות מן המיתולוגיה: איניאס, אמברוסיוס, אנטיגונה, גורגוס, דיוסקורוס, הלני, יאסון, אפיגניה, קסטור, מנלאוס, מידס, פטרוקלוס, פסוכי (פסיכי)]. גם אחיה תאוּדיון - שם הידוע מן האונומסטיקון היהודי של התקופה, [כדי למנוע טעות: כפי שעולה מן המבנה הדקדוקי והאיות, השם תאוּדיון אינו שם תאופורי הקשור בזאוס; פירושו: מתת האל. שם זהה בכתיב 'תדיון' נמצא בגלוסקמה מהר הזיתים (שלמציון בת תדיון; ראו: א"ל סוקניק, מערת קבורה יהודית במדרונות הר הזיתים, תרביץ, א' (תר"ץ), עמ' 139), נראה שהשם קוצר ל-טדי (שער טדי-מידות ב', ג'), וכן 'תדא' ו'תדאי' (מראי מקומות לשני השמות האחרונים אצל אילן, עמ' 283, הרואה שלא כדין ב-תדא ותדאי, וכן בשם 'תאוּדיון', קיצור של 'תאודוטוס'; תאוּדיון, אחיה של דוריס, מוצג על ידה משום מה כ-שומרוני). השם תאודיון-תודיון השתבש ל'תרדיון' (תדאי); כך עולה מאזכורי רבי אלעזר בן תרדיון ורבי חנניה בן תרדיון (ראו המובאות אצל מ' קוסובסקי, אוצר לשון תלמוד ירושלמי, אוצר השמות, ירושלים תשמ"ה, עמודים 131, 684). לשימוש בגיזרון דומה - הרווח גם בימינו - בקיצורי שמות שיו מקובלים בתקופה, השוו למשל: חוני-יהוחנן; יניי, ינאי-יהונתן; שמי-שמואל; ניקיי-ניקוס; דוסיתאי-דוסיתאוס. השם תאודיון היה מקובל בקרב יהודים מחוגים שונים] שאינו אלא וריאציה יוונית של השם מתתיהו, רב המשמעות הלאומית והדתית [קוקינוס מביא הקבלות יווניות-יהודיות לשם תאודיון (תאודורוס ודורותאוס), השם מקביל ל-דוסיתאוס, שמו של אחד מלוחמי יהודה המכבי שמיוחס לו מעשה גבורה חריג בקרב ליד מרשה (מקבים ב', י"ב, ל"ה). ויש דוגמאות של שמות דומים בקרב גברים יהודים בפרק זמן מוקדם יחסית כגון: תאודוטוס ו-תאודוסיוס. ניתן לראות בכל אלה תרגום יווני, בגרסאות שונות, של השמות העבריים: מתתיהו, יהונתן (יונתן), מתניהו, נתניהו (מתניה, נתניה), אלנתן וכדומה. אשר לשם דוריס, יהודי ירושלמי בשם דורַס, נאמנו של הכוהן הגדול יונתן בן חנן, בן דור החורבן (47-59 לספירה), נזכר אצל יוספוס (קדמוניות היהודים, כ', עמ' 163), ויתכן שיש קשר בין השמות (אילן, שם, עמ' 279, הערה 4, מציעה ש-'דורַס' הינו קיצור של 'דוריתיאוס'; לאור הצורה, הנסיבות והזמן, הדברים אינם נראים). כקוריוז ניתן לציין כי השם דוריס התקבל בחוגים שונים בגרמניה עם התגברות העניין במיתולוגיה היוונית במאה ה-17 וה-18, וכדי 'להכשירו' לרשימת השמות הפרטיים המקובלים על הכנסייה, הציגו אותו כקיצור של דורותאה. כל זאת בצד קיצורים אחרים לשם דורותאה. השם הדומה, תאודורה, קוצר לדורה, אשר כשלעצמו יכול היה להתגלגל לדוריס. האם התרחש תהליך דומה של קיצור (אם כי מסיבות אחרות) גם בקרב יהודים בעת העתיקה? אין בידינו ראיות לכך. אולם אם כן הדבר, בספק רב, הרי הייתה קיימת למעשה במקרה דנן זהות בהוראה של שמה של דוריס ושל שם אחיה תאודיון] - ומקבילותיו השונות, מן השמות שהיו רווחים בקרב יהודים נאמנים. [על תפוצתו הרבה יחסית של השם מתתיהו, בדומה לשמות אחרים של בני משפחת החשמונאים, ראו: ט' אילן, "שמות החשמונאים בימי בית שני", א' רפפורט ו-י' רונן (עורכים), מדינת החשמונאים: לתולדותיה על רקע התקופה ההלניסטית, ירושלים ות"א תשנ"ד, עמודים 479-486, והטבלה בעמוד 481, ובעמוד 482 על השם שמעון, השם הנפוץ ביותר בקרב יהודים באותה תקופה. ושם גם על העובדה המפתיעה ש-כמחצית מן השמות של בני הבית השני שהגיעו לידינו זהים לשמות של מתתיהו ובניו]

אשר לדוריס, בעת הולדתה כבר הייתה ידועה היטב, הן בארץ יהודה והן בתפוצות הגולה. האגדה שלפיה אברהם היה "האב המשותף" של היהודים והספרטנים (מקבים א', י"ב, ז', כ"א; מקבים ב', ה', ט'), הלוא הם המפורסמים שבין הדורים, אשר ייחסו את מוצאם לאזור וליישוב דוֹריס שמצפון מערב לדלפי. לפיכך יהיו המקור האטימולוגי או הפרשנויות שניתנו לשם זה ע"י יוונים אשר יהיו, דוריס אינו שם יווני בעלמא, אלא שם הקשור במה שהוצג בתקופה ההלניסטית ע"י יהודים, לרבות בתעודות רשמיות כשייך למורשת הגנאלוגית היהודית העתיקה.

מדוע יימנע יהודי, גם מי שלא היה בחזקת 'מתייוון' בעל תודעה אידיאולוגית, כגון יהודי משכיל 'איש העולם הגדול' שנמנה עם שלומי אמוני ישראל, ואפילו יהודי של יומיום שנגרר אחר 'אופנה' מקובלת, מדוע יימנע מלתת לבתו שם כזה בתקופה זו? ומדוע יגלה קנאות יתרה ללשון העברית, בניגוד לבני הדורות שקדמו למרד החשמונאים, כגון אנטיגונוס איש סוכו, מי שנמנה בשלשלת הקבלה מיד לאחר שמעון הצדיק, והיה בן כפר נידח בשפלה הדרומית? ועוד לא הזכרנו בני משפחות מכובדות כ-יאסון ו-אופולימוס, שליחיו של יהודה המכבי לרומא. [א' כשר, הטוען למוצא אדומי של דוריס, סבור לעומת זאת כי קלאופטרה הירושלמית, אישה אחרת של הורדוס (המלחמה היהודית א', עמוד 562; קדמוניות היהודים, י"ז, עמוד 21), הייתה יהודייה. הוא חולק על דעתו של קוקינוס, המציג את קלאופטרה כאדומית-פניקית (כשר, לעיל, הערה 1, עמודים 181-182). ואולם למה יגרע חלקה של דוריס, שמוצאה מירושלים, מה גם ששמה - לכול הפחות בתקופה ההלניסטית - לא נשא עמו קונוטציות מיתולוגיות בולטות, בוודאי לא תיאופוריות, כשמה של קלאופטרה? ובשמה היה גם משום אזכור של אגדה יהודית רווחת? אשר קלאופטרה הירושלמית, היא אינה מוצגת כמו דוריס כבעלת מוצא ירושלמי (מלחמת היהודים, א', עמוד 432), אלא כירושלמית בעלמא, תואר שעשוי להיות לא יותר מאשר ציון למקום מגוריה. אין לשלול את האפשרות קלאופטרה הירושלמית אכן לא הייתה יהודייה. ייתכן שכינויה 'הירושלמית' נספח כדי להבדיל בינה לבין המלכות והנסיכות האחרות בעולם ההלניסטי (ולא רק בבית תלמי) שנשאו אותו שם. ואין הכרע, שכן, בניגוד לדוריס, לא ידוע עליה דבר נוסף (גם לא על מועד נישואיה, ולא על זמן לידתה), למעט שמות בניה והמשרות שנפלו בחלקם לאחר מות הורדוס]

בשום מקור לא נאמר דבר על מוצא אדומי של דוריס או של אחיה, למרות הריבוי היחסי של המידע עליה, גם לא בקשר לשאיפות השלטון של בנה אנטיפטרוס ולהכנתו ע"י הורדוס כיורש ראשון. הרי ניקולאוס, איש דמשק, שגילה בעקביות יחס עוין ביותר כלפי אנטיפטרוס (גם שימש קטגור במשפט שהביא להרשעתו ולהוצאתו להורג), ויחסו לדוריס היה דומה, ידע בהכרח על מוצאה, כמוהו כפטולמאיוס, אחיו של ניקולאוס, האפוטרופוס על ענייני המלכות אדיר הכוח, שתמך דווקא באנטיפטרוס במאבק הירושה.

האם ניקולאוס רצה להעלים את מוצאה האמיתי של דוריס, למה? לאיזו תכלית? האם כדי שלא יימצא מוסר על מזימות חצר של מלכה אדומית או טופל עליה מזימות כאלה? ואם רצה להימנע מלהטיל דופי בחכמתו המדינית של הורדוס כפי שבאה לידי ביטוי בעסקי נשים, מדוע לא העלים ניקולאוס את מוצאה של מלתקה השומרונית, אישה אחרת של הורדוס, שהנישואין עמה היו מלכתחילה בעייתיים מאוד מבחינה פוליטית ודתית, וקיבלו בדיעבד משנה חשיבות כאשר בנה ארכלאוס נתמנה ע"י הורדוס בצוואתו האחרונה -בימי גסיסתו, בשעה ששיגעון הרדיפה שלו הגיע לשיאו - ליורשו בארץ יהודה, ובנה השני, אנטיפס - כמושל הגליל, שהיה מיושב בצפיפות ע"י יהודים, ועבר הירדן היהודי? על הטוען למוצא אדומי של דוריס להביא שמץ של ראיה לכך. וראיה כזו אַיִן. [על שלוש מבין נשות הורדוס שנשאו שמות יווניים - פלאס, פידרה ואלפיס - אין אנו שומעים דבר, למעט על ילדיהן (קדמוניות היהודים, י"ז, עמוד 21), כנראה משום שנותרו בשוליים. ראו הערה קודמת על קלאופטרה הירושלמית]

לעומת זאת, יש מספר התייחסויות למוצאה של דוריס המורות כפשוטן כי דוריס יהודייה הייתה. אזכור מפורש נמצא בחיבורו של יוספוס "המלחמה היהודית"; יוספוס נשען באותו חיבור רק על גרסתו של ניקולאוס איש דמשק, וגם הִרבה להשתמש בלשונו. וכך נאמר (א', עמוד 432): "כי כאשר הורדוס עלה לשלטון, לאחר שגירש את זו אשר אותה נשא לאישה כאשר היה עדיין 'אחד העם' 'הדיוט', אישה אשר הייתה במוצאה (גנוס) מירושלים, בשם דוריס, הוא נושא לאישה את מרים...".

דוריס מוצגת כמי שמוצאה מירושלים. 'גנוס' אצל יוספוס - כמו אצל סופרים הלניסטים אחרים - יכול לציין מוצא אתני, לאומי, משפחתי, שבטי או גיאוגרפי ואפילו שיוך כיתתי. [לשיוך כיתתי: קדמוניות היהודים, י"ג, עמוד 297. קוקינוס מגלה במאמרו של כהן פנים שלא כהלכה, ומפנה אליו כסימוכין לדעתו על מוצאה האדומי של דוריס, )לעיל הערה 1), עמוד 209, הערה 3; להלן הערה 11]

דוריס נולדה לכול המאוחר בשנת 60 לפני הספירה, וככל הנראה מספר שנים קודם לכן, עוד לפני הכיבוש הרומי. [דוריס נישאה סביב שנת 47 לפנה"ס (להלן, הערה 24). גיל הנישואין של נשים נע בין 13-20, עם נטייה לגיל הגבוה ביותר. ראו: ע' שרמר, זכר ונקבה בראם: הנישואים בשלהי ימי הבית השני, ובתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשס"ד, עמוד 102 ואילך]

אישה שנולדה בשלהי ימי החשמונאים או סמוך לאחר כיבוש פומפיוס, והוצגה כמי שמוצאה מירושלים, הייתה בטבע הדברים יהודייה. בכדי להוציא את הכתוב מיד פשוטו יש צורך להסתייע במקור כלשהו הקובע במפורש אחרת. אי אלו אדומים עשויים היו לדור בירושלים וגם להיוולד בה, למשל בימי שלומציון בין השנים 67-76 לפנה"ס, בוודאי לאחר כיבוש העיר בפעם השנייה ע"י גביניוס בשנת 55 לפנה"ס, ומספרם גדל מן הסתם לאחר מינויו (או אשרור מינויו) של אנטיפטרוס, אבי הורדוס, ע"י יוליוס קיסר לאפוטרופוס של יהודה בשנת 47 לפנה"ס, מינוי שבעקבותיו נתמנה פצאל סטרטגוס של ירושלים וסביבתה והורדוס מושל הגליל. [קוקינוס משער כי אנטיפטרוס כונן 'חצר' בירושלים בסוף שנות ה-60 של המאה הראשונה לפנה"ס, ראו: קוקינוס שם, עמודים 97, 209. הדעת נותנת ש-'חצר' כזו של משפחות אדומיות (להבדיל מ-נציגים או סוכנים) לא נכונה עדיין שעה שאנטיפטרוס שימש סטרטגוס של אדומיאה, אלא רק לאחר מינויו לאפוטרופוס של יהודה (לאחר סידורי גביניוס בשנת 55 לפנה"ס או לאחר האישורים שהוענקו ע"י יוליוס קיסר בשנת 47 לפנה"ס)] אולם, אפילו בימי מלכותו של הורדוס מספרם נשאר כמות זניחה. יתר על כן, קשה להעלות על הדעת שאדומית, אשת המלך, שהייתה פעילה לפי דרכה באירועים הסוערים של ימי הורדוס במשך למעלה מארבעים שנה, הייתה מוצגת ע"י יוספוס ניקולאוס כבת למשפחה ירושלמית בעלמא או כילידת ירושלים ללא ציון אתני נוסף לייחד אותה מן האוכלוסייה היהודית האוטוכטונית של בירת היהודים, אוכלוסיה שמוצאה האתני היה ידוע היטב לקורא. [האמור לעיל כנגד דבריו של קוקינוס (שם). ניסיונות שונים לפרש את הכתוב כך שלא יסתור את ההנחה בדבר מוצאה האדומי של דוריס אינם עולים יפה, ראו: קוקינוס (שם), עמוד 208, הערה 3; כשר (הערה 1), עמוד 179, הערה 50. כשר כותב: "בדומה לכך כונה חותנו של הורדוס שמעון בן ביתוס 'ירושלמי' ובה בעת גם 'אלכסנדרוני'. ואולם לא שמעון מוצג כ-אלכסנדרוני, אלא אביו בייתוס (קדמוניות היהודים, ט"ו, עמוד 320, שמעון היה ירושלמי, בנו של אחד בשם בואטוס-בייתוס איש אלכסנדריה). כשר השתמש כמסתבר בתרגום העברי של אברהם שליט בו נפלה שגיאת דפוס במיקומו של אחד הפסיקים (היה ירושלמי אחד, שמעון בן ביתוס, מאלכסנדריה, במקום היה ירושלמי אחד, שמעון, בן ביתוס מאלכסנדריה; שליט לא היה משתבש בתרגום משפט כה פשוט). כן לא נאמר על שמעון כי היה ירושלמי לפי ה-גנוס או שה-גנוס שלו היה מירושלים או ירושלמי. מדובר בבנו של איש אלכסנדריה שעלה בשעתו לירושלים. קוקינוס מזכיר גם את הכוהן הגדול מתתיהו בן תאופילוס, שתואר ע"י יוספוס כ-ירושלמי במוצאו (ירושלמי על פי ה-גנוס; קדמוניות היהודים י"ז, עמוד 78), ואומר כי בא מן הגליל. הקביעה כי מוצאו של מתתיהו בן תאופילוס מן הגליל יסודה בהשערה של מנחם שטרן (מ' שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים תשנ"א, עמוד 184, הערה 24). אותה השערה כל כולה יסודה בכך שמתתיהו בן תאופילוס נזכר אצל יוספוס כקרוב משפחה של יוסף בן אלם (קדמוניות היהודים י"ז, עמוד 166), כוהן גדול אף הוא, הנזכר במקורות תלמודיים כאיש ציפורי (בן אילם מציפורין). ואולם במציאות הדמוגרפית-היישובית של ימי הבית השני הייתה רחוקה מלהיות סטטית, וקרבת משפחה בין יליד ירושלים לבן הגליל, בעיקר בקרב בתי אב כוהניים, אין בה כדי להפתיע. המעברים ממקום למקום היו שכיחים ודו-סטריים. משמרות ומשפחות כהונה החזיקו מעין 'חצר' של קבע בירושלים (למשל: משמר יהויריב ומשפחת מתתיהו שנמנתה עמו) וכן עשו מקדמת דנא משפחות יהודיות עתירות ממון (כגון משפחת בני טוביה). מעבר של חקלאים מרוששים, חסרי קרקע, מובטלים, עובדי כפיים ואחרים שחיפשו את מזלם בעיר הבירה, קיבל תאוצה מיוחדת בעקבות פיתוח העיר והמקדש בימי הורדוס. לעומת זאת מסעות הכיבושים ומפעלי ההתנחלות היזומה וגם הספורדית, שהגיעו לשיאם בימי יוחנן הורקנוס ובניו, הביאו לנהירה הפוכה מיהודה לגליל ולשטחים החדשים האחרים שנפתחו להתיישבות יהודית. על המעבר של אוכלוסין ממדינה יהודה הקטנה שסביב לירושלים אל המחוזות שנכתבו וסופחו אליה בימי המדינה החשמונאית ראו: ש' אפלבאום, "מפעל ההתיישבות של בית חשמונאי: מניעיו ובעיותיו", א' אופנהיימר, א' כשר וא' רפפורט (עורכים), אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, ירושלים תשמ"ו, עמודים 75-79; א' רפפורט, "בעיית הקרקעות כגורם ביחסים הבין-אתניים בארץ ישראל בתקופת בית שני", שם, עמודים 80-86; ז' ספוראי, "יהודה של ארץ ישראל החשמונאית", ד' שוורץ, ז' עמר וע' ציפר (עורכים), ספר אריה קינדלר, תל-אביב תש"ס, עמודים 70-88] וכבר היו רבים שהציעו על כך שייחודם האתני של האדומים נשמר משך מאות שנים, ושמוצאם דבק בהם ואף הודגש אפילו כאשר נזעקו בהמוניהם, ובקנאות רבה, כדי לסייע במלחמה ברומאים בימי המרד הגדול.

בהקשר אחר ב"מלחמה היהודית" א', עמוד 241: נמסר בלשונו של ניקולאוס שהורדוס, אשר הגיע לירושלים בשנת 42 במסע צבאי מדמשק, נשא עוד קודם לכן "אישה מבנות המקום", שמובנו כפשוטו כי הייתה מבנות ירושלים או מבנות ארץ יהודה [כשר קובע כי יש לתרגם את המילה - 'בת ארצו' או 'בת עמו' של הורדוס, בהתאם להנחה שדוריס הייתה אדומית, ומפנה את הקורא למילון היווני-אנגלי של לידל, סקוט וג'ונס, ראו: כשר (לעיל, הערה 1), עמ' 179, הערה 50. בין הדוגמאות במילון לשימוש בתואר השם שמובנו לעולם: בן/בת המקום, יליד המקום (מבלי שיכיל את כינוי שייכות הקניין) להגדרת עצמים, מעשים וכו'. כיצד ניתן להסיק שנושא המשפט הנדון (הורדוס) נמנה עם הפרטים הנכללים, כלומר שהצירוף פירושו: מבנות ארצו, ולא כפשוטו: מבנות המקום? וכיצד ניתן לקבוע מכאן שיוספוס התכוון דווקא לבת האיפרכייה (או הטופרכיה) המקורית של משפחת הורדוס (דהיינו אדומיאה) או ל-בת עמו ולא לבת המקום שעליו מדבר המשפט בכללותו (דהיינו ירושלים או לכול היותר ארץ יהודה)?], וזו גם כוונת המילה המופיעה ב"מלחמה היהודית" עשרות פעמים בהקשרים דומים, במסגרת קטעים שמקורם ניקולאוס. במקום אחר, קדמוניות היהודים י"ד, עמ' 300: נאמר שמוצאה של דוריס מקרב העם, ומן ההקשר עולה בבירור שהכוונה לעם היהודי. [יוספוס מספר שהורדוס גבר על מתתיהו אנטיגונוס, המלך החשמונאי האחרון, הגיע לירושלים, והוכתר ע"י הורקנוס השני, הוא מוסיף שהורדוס כבר היה קשור קודם לכן בהסכם נישואין עם משפחת הורקנוס, ולכן פרש את חסותו על הורקנוס. יוספוס מפרט ומסביר שהורדוס עמד לשאת את נכדתו של הורקנוס (מרים החשמונאית), וכך היה. וכאן מופיעה ההערה: אבל הורדוס נשא קודם לכן אישה מקרב העם, לאמור: בעוד ש-מרים, הנזכרת קודם לכן, הייתה בת למשפחת מלוכה, דוריס הייתה 'אישה מן השורה' - שלא מקרב האצולה. על פי פשט הכתוב, מוסר מידע על מוצאה של דוריס 'מקרב העם היהודי' - כך פירש גם רלף מרכוס (לעיל, הערה 1); וראו ההקשר היהודי של הסיפור, בהקשר הנתון, אילו הייתה הכוונה לאתנוס האדומי, היינו מצפים לניסוח 'מקרב אותו אתנוס של הורדוס' או 'מקרב האתנוס שלו עצמו' או כיוצא בזה. השווה קדמוניות היהודים י"ד, עמוד 379, וראו להלן, הערה 18]
יש מידע על כך שאדומים שמרו על ייחודם וכינוים האתני ושהיהודים הקפידו על כך ולא רק מסיבות הלכתיות.

מעניין כי לאחר גירושיה הראשונים מהורדוס הותר לבנה אנטיפטרוס לחזור לירושלים רק במועדי החגים [המלחמה היהודית א', עמ' 431].

אם לא נקבל כי אמו הפכה לגיורת אדוקה בחיקו של הורדוס, אפשר שיש בכך יותר מרמז למוצאה האתני. במאזן המשוקלל הסבירות שדוריס הייתה אדומית דווקא רחוקה למדי. [העדר אזכור כלשהו של שם אביה של דוריס, אינו ראיה לסתור. בניגוד למקובל בציון שמותיהם של גברים שיודעו באמצעותם שם אביהם (למעט אחוז לא גבוה שנקרא על שם המקצוע או מום גופני, מקום, שייכות כיתתית ואפילו שם הבן), רוב הנשים מתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד ששמותיהן הגיעו לידינו, אם במקורות ספרותיים ואם על גבי גלוסקמאות וכדומה, נזכרות מקצתן עם שם האב ומקצתן בלעדיו, ומספרן של אלו שווה פחות או יותר למספרן של אלו. מסתבר כי הנשים שבקבוצה הראשונה היו ברובן לא נשואות (להוציא מעט מקרים של נשים נשואות, כאשר אזכור האב היה חיוני להבנת הסיפור), ואילו הקבוצה השנייה - נשים נשואות. המספר הגדול של בנות הקבוצה הראשונה נובע מתמותת התינוקות הרבה ותוחלת החיים הנמוכה, ואילו מספרן הגדול של בנות הקבוצה השנייה, בחברה שבה נשים עם נישואיהן מרשות האב לרשות הבעל, עדיין טעון הסבר. עם זאת, פעמים לא מועטות אכן האישה מיודעת באמצעות שם בעלה. לעתים נדירות - בגלל סיבות מיוחדות - מיודעת האישה באמצעות בני משפחה אחרים כגון: האם, הסב, האח, האחות, הבן או הבת ואפילו האב והאם גם יחד. ראו ברשימת השמות העבריים והיווניים בספר של אילן (לעיל, הערה 2), עמודים 239-256, 313-324. המידע על דוריס הגיע ל-יוספוס מאותו מקור יווני-סורי אשר בדומה לא טרח למסור את שם אביה של שלומציון המלכה]

על מוצאה המעמדי של דוריס נאמר כמה פעמים [המלחמה היהודית א', עמודים 432, 449, 517], כי הייתה 'הדיוט' במין נקבה; מילולית - אדם פרטי, שפירושו: לפי הוראת המונח אצל יהודים ויוונים גם יחד - שלא מבית אצולה מלוכני או כוהני וכדומה. בהזדמנות אחרת, אגב תיאור יחסו של הורדוס להורקנוס השני, סבה של מרים, מוצגת דוריס כ-בת הדמוס - אישה מן השורה, וכניגוד למרים, שמוצאה מבית החשמונאים זוכה לפירוט יתר באותו הקשר [קדמוניות היהודים י"ד, עמ' 300]. [כשר, כותב: המילה ראויה להסתבר במשמעות - כלומר אדומית. דהיינו: דוריס הייתה תושבת של אותו מקום ממנו בא הורדוס. פירוש זה אינו אפשרי ולו רק משום שהוא יוצר טאוטולוגיה במשפט. כשר נאחז מן בהוראה משנית המוצעת במילון היווני-אנגלי של לידל-סקוט-ג'ונס, ואולם שתי האסמכתאות המובאות במילון אינן מורות על הוראה שכזו. זיקת השייכות (הקניין) אינה מובנית במילה, והיא יכולה לעלות רק מן ההקשר והנסיבות הנתונות. פירושה: 'איש הדמוס', 'אדם מן השורה' לא בן אצולה, וכדומה. על המכשלות העלולות להיגרם מתוך הסתמכות על מילון בלא לבדוק אחריו, ראה הערה במאמר של בצלאל בר-כוכבא: 'מגסתנס על "הפיסיקה" של היוונים, הברהמינים והיהודים', תרביץ, ע' (תשס"א), עמ' 158, הערה 63]

כינויי הלוואי - הדיוט ובת הדמוס - אין פירושם בהכרח שמוצאה של דוריס היה מפשוטי העם, ואין לשלול את האפשרות שהייתה בת למשפחה מכובדת. על הורדוס עצמו, בן משפחת אנטיפטרוס רבת העצמה והנכסים, אומר יוספוס פעמים רבות כי לפני המלכתו היה בחזרת הדיוט, [המלחמה היהודית א', עמודים 209, 387, 432, 665; קדמוניות היהודים י"ד, עמודים 169, 403, 489, 491; קדמוניות היהודים ט"ו, עמ' 2; י"ז, עמודים 78, 192] וכיוצא בזה על אישים אחרים שמילאו תפקידים חשובים בתולדותיה של ארץ יהודה. בכל מקרה, דוריס לא נמנתה עם האצולה הכוהנית וגם לא עם זו המלוכנית.

הורדוס הזדרז לשאת את מרים החשמונאית לאישה בשנת 37 לאחר מספר שנות אירוסין, דווקא לאחר שסיים את ההכנות למצור על ירושלים והמקדש ולפני פתיחת ההסתערות עליהם [קדמוניות היהודים י"ד עמ' 467], [הנישואין נערכו בשנת 37 לפנה"ס בשומרון-סמריה, כשתמו ההכנות למצור ולהסתערות על ירושלים והמקדש] בוודאי כדי להקנות לגיטימציה בעיני הציבור היהודי למינוי הפורמלי למלך יהודה שקיבל מידי הרומאים בשנת 40 לפנה"ס, וכך להשפיע על הנצורים להניח את נשקם. [על ניסיונותיו של הורדוס להימנע מן הצורך במערכה לכיבוש העיר והמקדש, ועל ההצעות ששיגר לתושבים, ראו בקצרה: המלחמה היהודית א', עמ' 295. הורדוס חייב היה להבין - מתוך הניסיון של כובשים שקדמו לו - שמערכה כזו תהיה ממושכת והרסנית ותסב בהכרח נזקים חמורים למקדש. המלכתו הלכה למעשה בחסד הרומאים, ובתנאים כאלה, חזקה עליה שתגביר את הניכור כלפיו מצד הציבור היהודי, תגרע מסיכויו להתקבל על ידם אי-פעם כ-מלך היהודים, ותקשה עליו עד מאוד לשלוט בעתיד. ואולם מדוע דחה את נישואיו למרים החשמונאית שלוש עד חמש שנים מאז אירוסיהם? המקורות לתקופה זו - שבה עדיין לא ליווה ניקולאוס את הורדוס (ניקולאוס הצטרף לחצרו רק בשנות ה-20 של המאה הראשונה לפנה"ס) - אינם מספקים מענה, ומותירים כר נרחב להשערות: האם לא מומשו האירוסין בשל התפתחויות מסוימות ביחסיו של הורדוס עם מרים עצמה או עם משפחתה? האם בגלל נטיות פרנואידיות שהיו קיימות כבר אז אצל הורדוס? ואולי משיקולי כדאיות - מחמת חוסר ביטחון באפשרות לממש את המלכתו הפורמלית ע"י הרומאים עם הכיבוש הפרתי בשנת 40 לפנה"ס? ואולי נבע הדבר מהשפעה מתמשכת של דוריס על החלטותיו, ואפילו ממערכת יחסים חשאית שהוסיף לקיים עמה לאחר הגירושין, כפי שאירע לא אחת בחצרות מלכים ושליטים? ואולי כמה מכל אלה חברו יחדיו?]

מסתבר שבדומה לכך ניסה לקדם את מעמדו ע"י נישואין ליהודייה כתריסר שנים לפני כן, לקראת סבב של מינויים בחסות רומא. מעשה זה כשלעצמו היה בגדר פריצת דרך, שכן הורדוס, בהיותו בן דור שלישי של גרים אדומים, נמנה עם הדור הראשון מקרב האדומים שהותר להם לבוא בקהל עפ"י חוקי ספר דברים (כ"ג, ח'). אביו אנטיפטרוס, שחתר ללא מעצורים לצבירת כוח בממלכה (ולאחר מכן באתנרכיה) היהודית, נאלץ להסתפק באישה ערבייה, הלוא היא קיפרוס, למרות מעמדו כאישיות הבכירה ביותר בקרב האדומים. [קדמוניות היהודים י"ד, עמ' 121. יוספוס אמנם ציין כי נישואין אלה סייעו מאוד לאנטיפטרוס לטפח קשרים עם הנבטים. ואולם נישואין עם יהודייה היו משרתים את מטרותיו לאין ערוך טוב יותר. על מעמדו החברתי של אנטיפטרוס בקרב האדומים ועל עושרו ראו בייחוד: המלחמה היהודית א', עמ' 123; קדמוניות היהודים י"ד, עמ' 7. ויש לזכור כי כבר אביו אנטיפס שולב במנהל החשמונאי בימי אלכסנדר ינאי כמושל אדומיאה (שם, עמ' 10)]

הורדוס פנה לממש את זכותו ככל הנראה בפרק זמן כלשהו עוד לפני מינויו בשנת 47 לפנה"ס, בגיל עשרים ושבע לערך [בקדמוניות היהודים י"ד, עמ' 159, נאמר: כי הורדוס נתמנה מושל הגליל בגיל חמש-עשרה, ובמלחמה היהודית א', עמ' 203 מצוין כי היה צעיר למדי באותה שעה. ידיעה זו מעוררת קושי ניכר: יוספוס מסר כי הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס, בהיותו קרוב לגיל שבעים (המלחמה היהודית א', עמ' 647; קדמוניות היהודים י"ז, עמ' 148). מכאן שנולד סביב שנת 74 לפנה"ס. נראה שהידיעה על הגיל שבו נתמנה היא השגויה מבין השתיים, וכי קיבל את המינוי בגיל עשרים ושבע. בתקופה ההלניסטית-הרומית הוטלו רק תפקידים סמליים, בלוויית תארים מרשימים (גם בשדה הקרב), על נערים בני משפחות מלוכה, כדי להקנות להם יוקרה ומעט ניסיון. ואולם משימות שהיו כרוכות בשלטון על הגליל היו כבדות מכדי להטילן על נער בן חמש-עשרה. קשה לדעת מה מקור הטעות של יוספוס-ניקולאוס. יש להזכיר כי ניקולאוס עבר לשירותו של הורדוס רק כ-20 שנה לאחר מכן. עם זאת, אפשר שרצה לפאר את נותן לחמו כמי שגילה כישרונות חריגים בגיל צעיר, בדומה לסגולות - אמיתיות או מדומות – שייחסו סופרי חצר לאי אלו מלכים הלניסטיים. ויתכן שהורדוס עצמו מסר לו את המידע המטעה], כמושל הגליל. [קוקינוס מתארך את נישואיו של הורדוס עם דוריס בפרק זמן כלשהו לאחר מינויו למושל הגליל בשנת 47 לפנה"ס ולפני הכיבוש הפרתי בשנת 40 לפנה"ס, ראו: קוקינוס עמ' 209. אולם, גיל נישואין העולה על עשרים ושבע שנים נראה גבוה מעט אצל משפחה מזרחית עשירה ושאפתנית כמשפחת אנטיפטרוס, אשר כמקובל במשפחות דומות, ובמשפחות אצולה במרוצת הדורות, גילתה בהכרח רגישות יתרה להבטחת המשכיות השפעת השושלת והשליטה על הרכוש בתקופה שבה תוחלת החיים הייתה קצרה למדי. כל זאת להבדיל ממשפחות 'רגילות', שבהן גיל הנישואין של גברים מן השורה היה כנראה בין שנות העשרים לשנות השלושים, וקרוב יותר לשנות השלושים. על הגיל הממוצע, ללא ההבחנות המעמדיות המתבקשות, ראו: שרמר עמודים 75-90] ניתן להניח שכמנהג הזמן הייתה דוריס צעירה ממנו בעשר שנים. [על גיל הנישואין המקובל של נשים, ראו לעיל]

כל שהתאפשר לו להורדוס באותו שלב כהדיוט היה רק קשר חיתון עם משפחה של הדיוטות במובן הקלסי והיהודי של המונח; כנראה עם משפחה עשירה ובעלת השפעה (לא בהכרח 'מתייוונת'), ואולי עם 'שונמית' כלשהי מקרב ההמון, כפי שנראה להלן, 'שונמית' שפרשה כנפיים והפכה לימים לבעלת תריסין כ-בת שבע. ואין זה מן הנמנע שסיגלה לעצמה מקצת משיטות הפעולה ודרכי ההתנהגות של בת דורה, ליוויה.

המשפט הנזכר לעיל על דבר נישואיה ומוצאה [המלחמה היהודית א', עמ' 241], פותח צוהר להכרת מעמדה של דוריס בחצר: הורדוס נשא אישה מבנות המקום, לא בלתי מרשימה (או: אישה שהטביעה את חותמה וכדומה). דוריס מוצגת כ-מרשימה, בעלת תכונות בולטות, בעלת השפעה, מעוררת תשומת לב, אישה שהטביעה את חותמה וכיוצא באלה. [הוראה נוספת היא: מכובדת. אם נקבל הוראה זו פירוש הדבר לכאורה שמוצאה של דוריס היה ממשפחה מכובדת. ניתן לצפות לתוספת הסבר דהיינו: מכובדת במוצאה, שכן הכתוב מתייחס לדוריס עצמה ולא למשפחתה. עם זאת אין להסיק מכאן כאמור על מוצאה המעמדי של דוריס. כשר מתרגם: 'לא בלתי נודעת', עמ' 179, הערה 50. ואולם אחרי נישואיה הייתה דוריס בוודאי 'נודעת', ומיותר היה לציין זאת. לפי התרגום הנזכר הכוונה בהכרח לתקופה שלפני נישואיה; משתמע 'לא בלתי נודעת' - אם הנושא הוא דוריס ולא משפחתה - במציאות החברתית של תקופה שבה כל צעדיה של נערה לא נשואה נשמרו בשבע עיניים ע"י בני משפחתה? באתונה דרך משל 'אישה נודעת' לא נשואה הייתה זו המשרכת דרכיה]

דוריס אכן הטביעה את חותמה באופן בולט על חיי החצר, ומסתבר כי הייתה אישה מרשימה (אם כי כנראה לא ניחנה ביופי חיצוני - בניגוד לאחדות מן הנשים שהסתופפו בחצר ובסביבתה, שיופיין הודגש במיוחד). למרות גירושיה הראשונים ע"י הורדוס, כדי לפלס את הדרך לאירוסיו או לנישואיו למרים החשמונאית (בין שנת 42 ל-37 לפנה"ס), [הידיעות על עיתוי גירושיה הראשונים של דוריס אינן תואמות זו את זו: עפ"י 'המלחמה היהודית א', עמ' 242: גירש הורדוס את דוריס ונשא את מרים כאשר כבש את ירושלים בפעם הראשונה מידי אנטיגונוס בשנת 42 לפנה"ס, עוד לפני קרב פיליפי (שם, עמ' 243), כלומר, כאשר פורמלית שירת עדיין כמושל הגליל, והתווספו לשלטונו חבלים אחרים בקוילה-סוריה (המלחמה היהודית א', עמ' 213; קדמוניות היהודים י"ד, עמ' 180). במקום אחר ב-מלחמה היהודית (א', עמ' 432) מסופר כי דוריס נתגרשה כאשר הורדוס "עלה לשלטון" ונשא את מרים. ועדיין אין לדעת למה הכוונה בקביעה עלה לשלטון אם למינויו למלך ע"י אנטוניוס עם הכיבוש הפרתי בשנת 40 לפנה"ס או להשתלטותו על יהודה והתמלכותו בפועל בשנת 37 לפנה"ס. בנוסף, חוסר ההתאמה בידיעות על מועד אירוסיו ונישואיו של הורדוס למרים: בידיעה ב-מלחמה היהודית הנוגעת לשנת 42 לפנה"ס נמסר כאמור על נישואיו; לעומת זאת, בתיאור המנוסה של הורדוס ומקורביו מפני הפרתים למצדה ולפטרה בשנת 40 לפנה"ס מוצגת מרים כארוסתו (שם, עמ' 264). ב-קדמוניות היהודים נאמר: כי האירוסין נקשרו לפני קרב פליפי (י"ד, עמודים 300-301), ובהמשך, כאשר נמסר על התייצבותו של הורדוס בפני אנטוניוס ברומא בשנת 40 לפנה"ס, מרים מוצגת בעקיפין כאשתו (שם, עמ' 387). ולבסוף, במקום אחר מסופר כי לאחר שהושלמו ההכנות להבקעת חומות ירושלים והמקדש, השלב האחרון בהשתלטותו של הורדוס על ירושלים, בשנה השלישית לאחר שנתמנה פורמלית למלך, רק בשנת 37 לפנה"ס, יצא הורדוס לשומרון-סמריה כדי לשאת לאישה את מרים, שהייתה עד אז ארוסתו (שם, עמ' 467). לאור ביקורת המקורות וההסתברות ההיסטורית אפשר כי האירוסין קדמו לקרב פיליפי, ושהנישואין אכן נערכו בשנת 37 לפנה"ס. ועדיין אין אנו יודעים מתי בדיוק התגרש מדוריס] לא נמסר כי דוריס הורחקה מסביבתו הקרובה של הורדוס ולאחר מכן מירושלים כדרך שנאמר על אנטיפטרוס בנה, וכפי שהיה מקובל במלכות הורדוס ובחצרות שליטי התקופה ביחס לאנשים ונשים שסר חִנם או שהיה חשש לגילויי מורת רוח מצדם. זאת למרות שדוריס הייתה אותה שעה כבר כבת 22-30. לאור הפירוט הרב של סיפור האירועים, במיוחד ב-קדמוניות היהודים, ואיבתו של ניקולאוס לדוריס, נראה כי אין לייחס את השתיקה ליד המקרה. אם לשפוט עפ"י מעשיה לאחר נישואיה השניים, אין להניח כי דוריס טמנה ידה בצלחת במשך תקופת הגירושין ולא הייתה מעורבת בעסקי החצר ובתככיה.

בשנת 14 לפנה"ס בהיותו כבן 60 שנה ודוריס קרובה לשנתה ה-50, נשא הורדוס את דוריס בשנית. לדברי יוספוס-ניקולאוס עשה זאת בעקבות לחץ או השפעה של בנה אנטיפטרוס [המלחמה היהודית א', עמ' 451; קדמוניות היהודים ט"ז, עמ' 85], שהורדוס העדיפו אותה שעה על כל בניו והועיד אותו לשלטון. קשרי נישואין מכל הסוגים שנועדו לשרת מטרות פוליטיות פנימיות או חיצוניות מילאו, כמו בממלכות אחרות, תפקיד חשוב בהווי היומיום בחצרו של הורדוס. [המלחמה היהודית א', עמודים 558-566; קדמוניות היהודים י"ז, עמודים 9-22; י"ח, עמודים 128-142]

עם זאת, מסתבר כי לאישיותה ולמוצאה של דוריס היה משקל לא מבוטל בהחלטתו של הורדוס, כמו גם על עצם בחירתו של בנה כיורש. ניקולאוס, שכה טרח להשחיר את פניהם של אנטיפטרוס ואמו, לא צפוי היה לציין זאת, אבל הדבר משתקף מן ההתפתחויות והמעשים. נישואין חוזרים כשלעצמם לא היו תופעה שכיחה, בוודאי לא כחצי יובל שנים לאחר הגירושין. ולא זכור צעד חריג כזה בחצרות המלכים ההלניסטים, גם לא בתולדות קיסרי רומא. יתר על כן, עם נישואיה השניים העניק הורדוס לדוריס תכשיטים יקרים שערכם היה כיכרות רבים [המלחמה היהודית א', עמ' 590; קדמוניות היהודים י"ז, עמ' 68].

דבר הנזכר ע"י ניקולאוס-יוספוס כדי לספר שתכשיטיה נלקחו ממנה עם הגירושים השניים - לא נמסר אף לא על אחת מנשותיו של הורדוס, אפילו לא במסגרת התיאורים הדרמטיים של עבותות האהבה שבהם נקשר הורדוס למרים החשמונאית; ולא זו בלבד אלא שלפי המסופר דוריס שוכנה במיטתה של מרים [המלחמה היהודית א', עמ' 451], כ-16 שנים לאחר הוצאתה להורג של מרים, כביכול מדובר היה באחת מעלמות החן הצעירות שהורדוס נלכד בקסמיהן חדשים לבקרים (אם אין זו רק רכילות קנטרנית).

על מידת השפעתה של דוריס נאמר: כי הורדוס נהג להיוועץ עמה בעניינים דחופים [קדמוניות היהודים ט"ז, עמ' 191], בעוד שעל יחסיו עם נשיו האחרות מסופר רק על הרפתקאות מיטה ואהבים, קנאת נשים, מתחים על רקע של כבוד, גאווה, התנכרות, חשדות בגידה וכיוצא באלה.

במקום אחר, קבע יוספוס-ניקולאוס כי דוריס 'הייתה כל יכולה' [המלחמה היהודית א', עמ' 473]. זו אמירה כבדת משקל ומפתיעה לגבי עוצמתה של אישה בממלכתו של אישיות אוטוקרטית כהורדוס. הערכה של הורדוס אליה באה לידי ביטוי גם ביוזמה להשיא את אחיה תאודיון לברניקי, בתה של שלומית אחות הורדוס [המלחמה היהודית א', עמ' 553; קדמוניות היהודים י"ז, עמ' 9], חרף העוינות המרה בין שלומית לדוריס, וכך לקרב שלום בית בחצר.

לפי סיפורו של ניקולאוס, דוריס הייתה פעילה מאוד בחצר, מאחורי גבו של הורדוס, כדי לחזק את מעמדה ואת מעמדו של בנה. מצד אחד נאבקה באריסטובולוס וב-אלכסנדרוס, בניה של מרים החשמונאית [המלחמה היהודית א', עמ' 474], ולאחר הוצאתם להורג - בבני אלכסנדרוס, שבהם ראה אנטיפטרוס מתחרים פוטנציאליים [קדמוניות היהודים י"ז, עמודים 16-18]. מצד אחר, חתרה דוריס נגד שלומית, יריבתה העיקשת, שאף היא פעלה בשעתה נגד מרים, ולאחר מכן נגד בניה, וזכתה לאמון רב מצד הורדוס (אל אף שלא היה בטוח בהאשמות שהטיחה ביריביה). כדי לבודד את שלומית עשתה מרים יד אחת עם הנשים לבית פירורא, אחיו של הורדוס, אשר לפי המסופר היה נתון באופן מוחלט להשפעת בנות ביתו [המלחמה היהודית א', עמודים 567-570; קדמוניות היהודים י"ז, עמודים 33-40, 121]. ניקולאוס הִרבה דברים על קשר זה, הם נשמעים כסיפורי רכילות בסגנון חצרני הלניסטי-רומי: התוועדויות חשאיות, הילולות ליליות, משתאות, שכרות ואורגיות, שיקויי אהבה ורעל, מפגשי אהבים של אשת פירורא עם אנטיפטרוס בתיווכה של דוריס, זימון חוזי עתידות הרואים בכבד הקורבן, וכן הסתייעות באחרים כדי שיקרבו את קצו של הורדוס בדרכים שונות ומשונות, כגון: קללות הכופות עצמן על המציאות. דברים הדומים לסיפורי הבגידה שטפלו שנים קודם לכן שלומית אחות הורדוס ואחרים על מרים החשמונאית, ולאחר מותה גם ניקולאוס עצמו. [בזאת האשים יוספוס את ניקולאוס במפורש: קדמוניות היהודים ט"ז, עמודים 184-185]

התככים והמתיחות בין הגורמים השונים בחצר הביאו בסופו של דבר לנפילתם של אנטיפטרוס ואמו, ואולי אכן סייעו לכך גם פעולות ויָזמות מסוימות מצדם של השניים. ההצלחה שנחלו אנטיפטרוס ואמו במהלכים שהביאו להוצאתם להורג של אלכסנדרוס ואריסטובולוס, בני מרים החשמונאית [מלחמת היהודים א', עמודים 467 ואילך; קדמוניות היהודים ט"ז, עמודים 305, 307-308], פעלה לרעתם [שם, י"ז, עמודים 1-3]. סילוקם של בני מרים הפר את מאזן הכוחות בחצר ואפשר לשלומית להפנות את כל כוחותיה נגד דוריס ובנה. שלומית ותומכיה האשימו אותה תחילה במועצות סתרים, בקנוניות ובמעשים מפוקפקים עם נשי פירורא, בהשמעת ובהפצת תלונות וטרוניות על שלטונו הממושך של הורדוס ועל דרכיו, בכוונה להימלט לרומא [המלחמה היהודית א', עמודים 586-589; קדמוניות היהודים י"ז, עמודים 65-67], וחמורה מכול - בתכנון מעשי הרעלה.

לסיפור ניסיונות ההרעלה מובאות גרסאות שונות, המשולבות זו בזו. לפי אחת מהן הורעל פירורא [קדמוניות היהודים י"ז, עמודים 61-82], לפי גרסה אחרת, הכוונה הייתה להרעיל את הורדוס, ופירורא עצמו היה בסוד הקשר [שם, עמ' 85]. גם על חלקם של דוריס ואנטיפטרוס בקשר נמסרות גרסאות שונות, הנתמכות בעדויות של נחקרים מעונים. הכוונה להימלט מהורדוס או להרעיל אותו מוסברת ע"י ניקולאוס בקוצר הרוח שגילו אנטיפטרוס ואמו לנוכח התמורות במצבי הרוח של הורדוס והשפעתה של שלומית בחצר, וכן לנוכח הפופולאריות העממית של נכדי מרים החשמונאית, ומציאותם של יורשים פוטנציאלים אחרים בחצר. לדבריו כל אלה עוררו את חששם שמא ישנה את דעתו בדבר ירושת השלטון [שם, עמודים 5, 52, 66-67]. בהתחשב באווירה הכללית של חשדות והאשמות הדדיות ששררה בחצר, בשיטה הבדוקה להוציא 'הודאות' מפי נחקרים ע"י עינויים בלתי נסבלים ובאיבה של ניקולאוס לאנטיפטרוס [ניקולאוס עצמו הטיח באנטיפטרוס את האשמת ההרעלה במסגרת נאום הקטגוריה שנשא במשפטו (המלחמה היהודית א', עמ' 638). והשוו בהערה הקודמת על חלקו בהסתה נגד מרים החשמונאית], קשה לדעת אם לא היו אלה בעיקרן או בחלקן האשמות שווא בלבד.

בשנת 7 לפנה"ס, שלוש שנים לפני מותו, או מעט מאוחר יותר, גירש הורדוס את דוריס בפעם השנייה [המלחמה היהודית א', עמ' 590; קדמוניות היהודים י"ז, עמ' 78]. על הסיבות שהביאו להחלטתו נמסרות שתי גרסאות: לפי האחת, עשה זאת בעקבות ידיעות שמועות שהגיעו אליו על התכנסויות סתרים של דוריס עם נשות בית פירורא, על הרקע למות פירורא וכן על דברי איבה של אנטיפטרוס לאביו שנלחשו באוזני אמו ומקורביו [שם]. לפי הגרסה האחרת, עשה כן משום שהאמין כי דוריס ידעה לכול הפחות על התכנית להרעילו [קדמוניות היהודים י"ז, עמודים 77-79]. בנסיבות המתוארות נראה כי כל ההאשמות גם יחד הביאו להחלטתו. אנטיפטרוס הועמד לדין, נמצא אשם, הושם במעצר, ולאחר שאישר אוגוסטוס את פסק הדין [המלחמה היהודית א', עמ' 660], הוצא להורג חמישה ימים לפני מותו של הורדוס [שם, עמ' 664; קדמוניות היהודים י"ז, עמ' 191].

לדוריס עצמה לא אונה דבר זולת גירושיה והחרמת תכשיטיה. הורדוס נמנע מלהוציאה להורג, לענותה, להשליכה לבור הכלא או לאחד המבצרים, ואפילו לא הגלה אותה (מגוון העונשים המקובל בחצר ההרודיינית), הגם שלא חס על חשודים בהאשמות פחותות מאלה, וגזר עליהם עינויים קשים ומיתות משונות. אחת השפחות שנמסרה לעינויים זעקה וקראה להורדוס להעניש את דוריס על שיזמה את הקשר ותוכנית ההרעלה [המלחמה היהודית א', עמ' 584; קדמוניות היהודים י"ז, עמ' 83]. מאחר שמדובר ב-הודאה שהוצאה בעינויים, אין סיבה שלא להאמין לסיפור של ניקולאוס על עצם הזעקה ותוכנה (להבדיל משאלת אמינותה). אעפ"כ נמנע הורדוס כאמור מלפגוע בדוריס בדרכים שהיו מקובלות עליו. יתר על כן, דוריס נשארה בחצר או בקרבתה, והוסיפה להיות מעודכנת היטב בנעשה וגם בעלת יכולת, אמצעים וקשרים לפעול לטובת בנה: היא שיגרה אחדים ממשרתיה לרומא אל אנטיפטרוס - אשר שהה ברומא שבעה חודשים כאשר הופצו בחצר סיפורי ההרעלה - כדי להזהירו שלא לחזור לארץ יהודה [המלחמה היהודית א', עמודים 620-621], אלא אם כן יקבל תחילה את חסותו ותמיכתו של אוגוסטוס [קדמוניות היהודים י"ז, עמ' 93]. בתנאי העולם העתיק היה צורך בכל מקרה להשקיע מאמץ ניכר בארגון ובמימון של משלחת כזו, וכן נדרשה פעילות מודיעינית מתאימה לרבות מתן שוחד ושלמונים. כאשר חזר אנטיפטרוס ליהודה, ערב משפטו, תדרכה דוריס את בנה בדבר האשמות והראיות שיובאו נגדו, וכך התאפשר לו להכין את הגנתו [המלחמה היהודית א', עמ' 619; קדמוניות היהודים י"ז, עמ' 92]. מכאן ואילך אין אנו שומעים על דוריס דבר. ואולם אילו הייתה נענשת יותר מעצם גירושיה מהורדוס ושלילת תכשיטיה, היה הדבר לבטח בא לידי ביטוי בדברי ניקולאוס, שלא הִרבה להחמיץ הזדמנויות כדי למסור על עונשו של כל מי שחתר, או נחשד שחתר, נגד הורדוס, לא פעם בלוויית הטפות מוסר, במיוחד לשנואי נפשו בחצר ולעתים בלוויית דברי ביקורת על הורדוס, שהוטעה לדבריו ע"י הסובבים אותו. דוריס זכתה מסתבר ליחס סובלני מצדו של הורדוס גם כאשר איבד למעשה שליטה על מעשיו והחלטותיו.

אין לדעת מה היה סוד כוחה של דוריס: האם התברכה בחכמת חיים יוצאת דופן שסייעה להורדוס לנתב את דרכו בשלבים שונים של שלטונו, או שגילתה תכונות מנהיגותיות וערמומיות משל עצמה שהפכו אותה, ככתוב, 'כל יכולה' בחצר, ואפשרו לה לשרוד בעתות מצוקה?

ואולי הייתה גם אשת סוד מקשיבה וסבלנית? בעלת שמחת חיים שהיה בה כדי לרומם את רוחו של השליט רדוף החשדות והסיוטים? או שמא האמין הורדוס - כמו שליטים אחרים בני זמנו על כמה מן המקורבים אליהם - כי ניחנה בכוחות על-טבעיים העשויים להועיל בשעת הצורך, אך גם להרע לו אם יפגע בה?

ואולי בכל זאת, למרות אישיותו חסרת המעצורים וההפכפכה של הורדוס ואופיו הברוטלי והחשדני, היו אלו גם ניצוצות שנשתיירו מאהבה רחוקה, חרף תמורות הזמן, אשר השפיעו על מערכת היחסים בין השנים?

הסיפור הדרמטי על הורדוס ומרים החשמונאית, שעוצב בידי ניקולאוס כמי שכתב גם טרגדיות [ראו בסוּדה, הלקסיקון הביזנטי מן המאה ה-10, בערך ניקולאוס. העדות, שמקורותיה אינם ידועים, נראית אמינה הן בשל מידת הפירוט החריג שלה והן משום שפרטים שונים הנמצאים בה ניתנים לאימות. מן העדות בכללותה עולה ש-ניקולאוס, בנוסף לסגולותיו הרטוריות המוּכחות, היה אישיות ספרותית-אמנותית הרבה יותר ססגונית מכפי שנוהגים לתאר אותו בספרות המחקרית. מכאן בהכרח השלכות על הערכת אמינות המידע בספריו ההיסטוריוגרפיים, ולכן ראוי להידרש בהקשר הנוכחי לפועלו של ניקולאוס כמחזאי. הסוּדה מוסר, בין השאר, ש-ניקולאוס 'יצר' טרגדיות וקומדיות שזכו ל-שם טוב בעלי מוניטין. לאור דברי הסוּדה בהמשך הערך על גישתו של ניקולאוס לענייני מוסיקה ייתכן ש-ניקולאוס היה מעורב בדרך כלשהי בהכנת המרכיב המוסיקלי של ההצגות. לשם ההפקה הראשונית של המחזות נזקק ניקולאוס למימון רב שהוענק לו ע"י הורדוס מטיבו, ואין לדעת אם לא החל בפעילותו האמנותית עוד לפני שעבר לשירותו של הורדוס בשנות ה-30 שלו. הקביעה כי מחזותיו זכו לשם טוב או למוניטין מלמדת כי הוצגו גם מחוץ לתחומי יהודה וסביבתה הקרובה: באזור לא היו עדיין אפשרויות רבות להעלאת הצגות. התיאטראות שנחשפו בערים היווניות בארץ ישראל ובסביבתה הקרובה, כולם מאוחרים לימי הורדוס, ופועלו של הורדוס בבניית תיאטראות במחוזות שלטונו הצטמצם ליריחו, ירושלים וקיסריה. יתרה מזאת: ספק אם המבנה דמוי התיאטרון שנחשף בחזית הצפונית של ההיפודרום ביריחו שימש להצגת דרמות כמקובל (ראו: א' נצר, ארמונות החשמונאים והורדוס הגדול, ירושלים תש"ס, עמודים 57-58; א' סגל, התיאטראות בארץ ישראל בעת העתיקה, ירושלים תש"ס, עמ' 20 ואילך, ושם גם על זמנם המאוחר של התיאטראות בערים היווניות של ארץ ישראל וסביבתה). בדבריו המפורטים של יוספוס על התיאטרון והאמפיתיאטרון (היפודרום) בירושלים ועל התגובה הציבורית הקשה לנעשה בו (קדמוניות היהודים ט"ו, עמודים 267-278) אין רמז להצגות תיאטרון מסוג כלשהו, ונזכרים רק מירוצי סוסים ומרכבות וקרבות לודרים ובעלי חיים. כדי להפיץ את מחזותיו בעולם ההלניסטי היה על ניקולאוס להיעזר בלהקות נודדות - אוּמני דיוניסוס. התרומות והתמיכות שהעניק הורדוס לערים קרובות ורחוקות עשויות היו לסייע בידי ניקולאוס בקידום מחזותיו, כמו גם קשריו המשפחתיים המסועפים בסוריה, וכן השליחויות שהוטלו עליו מפעם לפעם ע"י הורדוס. העלילות של הטרגדיות והקומדיות היו מושפעות או נלקחו מהמסורת הדרמטית הקלאסית וההלניסטית, ולא מן הנמנע שמקצתן לכול הפחות שאבו את השראתן מחיי היום-יום ומאירועי הזמן (כמקובל בקומדיה ההלניסטית). לנוכח אווירת החשדנות בסביבתו הקרובה, קשה להעלות על הדעת שניקולאוס הרהיב עוז לעשות שימוש בחומרים אקטואליים מחצרו של הורדוס בעודו בחיים (ולוּ גם בדרך מוסווית). אולם לאחר מותו של הורדוס עמד לרשותו זמן די הצורך, 18 שנים בקירוב, כדי לתת ביטוי דרמטי-פיוטי כלשהו לפרשת הורדוס ומרים, למשל, בנוסף ל-טרגדיה בפרוזה שכתב על יחסי השניים (תחילה במסגרת ה-היסטוריות ולאחר מכן באוטוביוגרפיה שלו), ושני הז'אנרים יכלו להפרות זה את זה. לאור מעורבותו של ניקולאוס בעסקי תיאטרון, ומאחר שבערך ב-סוּדה גם כתוב שניקולאוס היה חסיד קנאי למשנתו של אריסטו (לכך יש עדויות רבות נוספות, לרבות קטעים ארוכים שנשתמרו בתרגומים לסורית ולערבית מתוך פירושים, פרפרזות ותקצירים של ניקולאוס לכמה מחיבוריו של אריסטו), רוב סיפוריו המשפחתיים של ניקולאוס - יותר מאשר כתביו של כל סופר אחר מתור הזהב של תקופת אוגוסטוס - ניתן יהיה להבין כהלכה, בין השאר, לאור כללי הטרגדיה בפואטיקה של אריסטו, יחד עם דרכיה של הרטוריקה היוונית והרומית. ערך רב יש לבחינת סיפורים אחרים בעזרת הקבלות בקומדיה בת הזמן: למשל, את הסצינה הקומית בקדמוניות היהודים ט"ו, עמודים 277-278, השמה ללעג ולקלס את הקנאות הדתית היהודית] - ברוח האסכולה הפתטית-הטרגית ההלניסטית [א' שליט, הורדוס ומרים, מולד, יד תשט"ז, עמודים 95-102 (נדפס מחדש באוסף: מ' נאור (עורך), המלך הורדוס ותקופתו, ירושלים תשמ"ז, עמודים 100-112); הנ"ל, הורדוס המלך, ירושלים תש"ך, עמודים 280-286. השתלשלות העלילה המובילה לסיום הצפוי והבלתי נמנע של סיפור הורדוס ומרים, תגובתו הקשה של הורדוס לאחר ההוצאה להורג, ועוד. יש להדגיש שניקולאוס עדיין לא פעל בחצרו של הורדוס כאשר מרים הוצאה להורג. גם משום כך הרשה לעצמו לקרוא דרור לדמיונו], ושסממנים רבים שלו מעוררים ספקות ותהיות [עיינו בהערה על השהיית הנישואין ע"י הורדוס משך מספר שנים. ספק אם גבר חסר רסן בלהיטותו אחר נשים היה מעכב את מימוש נישואיו עד כדי כך, ותהיינה הסיבות אשר תהיינה, אילו אכן היה קשור בעבותות אהבה למרים כפי שהציג אותו ניקולאוס. עולות תהיות נוספות על תקופת הנישואין עצמה], עורר את דמיונם של סופרים ומחזאים במרוצת המאות האחרונות. אולי תמצא רשימה זו מסילות ללבם של סופרים ומחזאים בעתיד, שיפנו מעתה את דמיונם היוצר למערכת היחסים המיוחדת, לרבות בפרק הזמן הממושך שלאחר הגירושים הראשונים, שנשתמרה משך ימי דור בין הורדוס לאשת נעוריו.