שלומציון אלכסנדרה נולדה בשנת 140 לפנה"ס,
הייתה מלכת יהודה בתקופת הבית השני משנת 76 לפנה"ס ועד מותה בשנת 67
לפנה"ס. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ו',
סעיף 430: "מתה, לאחר שמלכה תשע שנים וימי חייה כולם שבעים ושלוש שנה"]
עפ"י התלמוד, שלומציון הייתה אחותו של שמעון
בן שטח. [תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף מ"ח, ע"א; תלמוד
ירושלמי, סדר זרעים, מסכת ברכות, פרק ז', הלכה ב', דף נ"ד, ע"א; בראשית רבה,
פרשה צ"א, ג']
[שמעון בן שטח, מגדולי חכמי ישראל בימי המלך ינאי,
במאה השנייה לפני חורבן בית שני. כיהן כנשיא הסנהדרין ונאבק בצדוקים והרחיקם
משורות הסנהדרין. (מגילת תענית י') בתקופת שלטונה של שלומציון אחותו, היה מנהיג
האומה. על אותן שנים אמרו: "בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה היו
גשמים יורדים בלילי שבתות, עד שנעשו חיטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים
כדינרי זהב. וצברו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים. (ויק"ר ל"ה, י';
תענית כ"ג, א')]
לאחר מותו של אלכסנדר ינאי בשנת 76 לפנה"ס
נטלה אשתו, שלומציון את השלטון המדיני. לא נודע מדוע לא נמסר השלטון לבנו הבכור של
ינאי, יוחנן הורקנוס השני. לא הסתברה זכות הירושה שעל פיה עבר השלטון לידי אלמנת
המלך, אם כי מעניין שגם לאשתו של יוחנן הראשון, אמו של אריסטובולוס, יוחסה שאיפה
ליטול את השלטון בידה וכן הודגש התפקיד שמילאה אשתו של יהודה אריסטובולוס במסירת
השלטון אחרי מותו לידי ינאי אחיו.
שלטון אישה בתור מלכה אינו מעוגן במסורת היהודית,
ושלטונה של שלומציון היה דומה יותר לשלטונן של מלכות הלניסטיות, בייחוד במצרים
התלמיית. בכל אופן, דווקא הפרושים היו אלה שקיבלו ברצון את מלכותה, אם כי טעמם לכך
היה בוודאי נטייתה אחרים ונכונותה להפקיד בידה את ניהול ענייני המדינה.
יש לזכור גם שתפקיד הכוהן הגדול עבר כחוק לידי
בנו הבכור של ינאי - יוחנן הורקנוס השני. מכאן ניתן להסיק שמבחינת המסורת
החשמונאית וחוקי האבות היה שלטונו של יוחנן השלטון העיקרי, אך למעשה הייתה
שלומציון השלטת. [מתוך, היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית - חלק ה', עלייתה של
שלומציון]
בשל מעמדה הפרו-פרושית זכתה שלומציון להיזכר לטוב
בספרות חז"ל והמדיניות שנקטו המלכה ויועציה הפרושים הביאה לרגיעה מסוימת
במדיניות החוץ של יהודה. בתקופתה לא נערכו עוד מסעות מלחמה כמו בימי בעלה המלך
אלכסנדר ינאי, ונדמה היה שרווחה כלכלית שררה בארץ.
בתחום המדיני ידוע על שני אירועים בימי שלטונה.
הראשון: שליחת בנה אריסטובולוס השני לכבוש את
דמשק, מסע שלא הביא תוצאה ראויה לציון.
השני: כיבושה הזמני של סוריה ע"י טיגרניס
מלך ארמניה, שהגיע בראש צבאותיו עד עכו. שלומציון שלחה אליו משלחת ומתנות, והוא
קיבלם ברצון ובידידות. השלום נשמר ביהודה, ובתשע שנות שלטונה שקטה הארץ ממלחמות.
[מתוך, היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית - חלק ה', מדיניות החוץ בימי שלומציון]
אשת אריסטובולוס
עפ"י יוסף בן מתתיהו, הייתה שלומציון ככל
הנראה אשתו של אריסטובולוס הראשון: "אחרי מות אריסטובולוס התירה שלום(ציון) [במקור
ביוונית: סלומֵה או סלומֵי (במלעיל)] אשתו, הקרויה אלכסנדרה בפי ההלנים (הלנים - כינוי
לכלל השבטים ממוצא הודו-אירופי שאכלסו את יוון החל מאמצע האלף השני לפנה"ס),
את אחיו... ושמה למלך את ינאי, הוא אלכסנדרוס [4.1.4.0 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות
היהודים, ספר 13, פרק י"ב, פסקה א', סעיף 320]".
אעפ"י שיוסף בן מתתיהו אינו כותב זאת
במפורש, ניתן לשער [ההשערה הועלתה ע"י ההיסטוריון היינריך גרץ, אך יש חולקים
עליו] כי אלמנתו של אריסטובולוס, שהביאה לשחרורו של אלכסנדר ינאי מכלאו ולהכתרתו
כמלך, היא אותה אישה שנישאה לו. זיהוי שלומציון אלכסנדרה עם אלמנת אריסטובולוס
מתבסס על שמן הזהה, על חוק הייבום ועל כך ששלומציון הייתה מבוגרת מינאי ב-13 שנים [6.1.6.0
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ו, פסקה ה', סעיף 404:
"מת, לאחר שמלך עשרים ושבע שנה וחי חמישים ואחת שנה"].
עוד לפני מותו של אריסטובולוס לא התבטלה, עשתה את
שלה ולא נשארה חייבת. אנטיגונוס הראשון, האח היחיד שאריסטובולוס השאיר חופשי ממאסר
(כלא את אמו ואת שלושת אחיו האחרים), חזר לרגל חג סוכות "בהדר ניצחון"
לירושלים. אריסטובולוס, ששכב חולה ב"בירה" (הבירה התלמית: היא מצודה [מצודת
החקרא שנבנתה ע"י המלך אנטיוכוס אפיפנס בשנת 167 לפנה"ס, תקופת השלטון
הסלאוקי (ההלניסטית) בארץ ישראל. המצודה נותרה מעוז של הסלאוקים ותומכיהם המתייוונים
במהלך מרד החשמונאים ותקופת שקיעת השלטון הסלאוקי במקביל להתחזקות האוטונומיה
החשמונאית, עד שחרבה בידי שמעון התרסי בשנת 141 לפנה"ס וסימלה בחורבנה, שהיה
ליום חג יהודי למשך הרבה שנים, את החלת הריבונות החשמונאית על ירושלים כולה ועל
ארץ ישראל] שעמדה בירושלים בזמן שלטון מצרים התלמית על ארץ ישראל) [הבירה התלמית ביוונית:
בַּריס], המצודה הסמוכה להר הבית מצפון
(מאוחר יותר נקראה "אנטוניה"-מצודת אנטוניה: מצודה מתקופת הבית השני
שהקים הורדוס בירושלים. הוא בנה אותה בשנת 35 לפנה"ס על בסיס מצודה קיימת בשם
מצודת הבירה שהייתה קיימת עוד מתקופת שיבת ציון), שמע כי אחיו עלה להתפלל במקדש
בלווית אנשי צבא, היו שטענו כי בכוונתו להרוגו אותו ולקחת ממנו את המלוכה. אף שלא
האמין להאשמות נגד אחיו, הזמין את אנטיגונוס אליו, אך הודיע לו שיבוא בלי נשק
וליתר ביטחון הורה לשומרי ראשו שיהרגו אותו אם יבוא חמוש. בשלב זה התחברה המלכה עם
הקושרים להתנקשות באנטיגונוס והסיתה את שליחי אריסטובולוס לומר לאחיו בשמו, שישמח
לראותו עם "כלי הנשק היפים" שהכין לו בגליל. כאשר בא אנטיגונוס בתמימותו
עם כלי נשקו, נהרג ע"י שומרי ראש המלך. [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת
היהודים ברומאים, ספר א', פרק 3, פסקאות א'-ד'] זמן קצר לאחר מכן נפטר
אריסטובולוס, תקופת שלטונו ארכה פחות משנה. [4.1.4.0 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות
היהודים, ספר 13, פרק י"ב, פסקה א', סעיף 320] ו-[יוסף בן מתתיהו, תולדות
מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 4, פסקה א'].
אשת אלכסנדר
תקופת שלטונו של אלכסנדר ינאי ארכה 27 שנים [11.1.11.0
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 4, פסקה ח'] והתאפיינה
במלחמות תכופות, שהביאו בעקבותיהן מלחמות גם מבית. מלבד הסכסוך המתמשך עם הפרוּשִׁים (אחד מהזרמים היהודיים בתקופת בית
שני), מספר החללים העצום במלחמות עם הערבים [ה-יטורים (בני שבט ערבי או ארמי שישב
בצפון ארץ ישראל שחלקו גויר בידי יהודה אריסטובולוס הראשון ממלכי החשמונאים בשנת
104 לפנה"ס) וה-נַבַּטִים (כנראה
השבט נַבַּתֻ הארמי) היו שבטים
שמקורם בחצי האי ערב שהופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילת
התקופה ההלניסטית] הביא למרד גלוי, בסופו צלב אלכסנדר בירושלים 800 איש מבין
המורדים לאחר ששחט את משפחותיהם לנגד עיניהם, וכל זאת בזמן ש"שתה יין והתהולל
עם פילגשיו". ההוצאה ההמונית להורג גרמה ל-8000 איש מבין המורדים לברוח מחוץ
לגבולות יהודה ולשקט פנימי במדינה. [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים
ברומאים, ספר א', פרק 4, פסקאות ג'-ו']
ככל הנראה, לשלומציון הייתה מעורבות כלשהי
בענייני המדינה בתקופת שלטון אלכסנדר. יוסף מציין ש"המלך אלכסנדרוס ואשתו"
מינו את אנטיפס האדומי, סבו של הורדוס, למושל אדום [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות
היהודים, ספר 14, פרק א', פסקה ג', סעיף 10], מינו שעתיד היה להביא את סופה של
שושלת בית חשמונאי.
שלומציון אלכסנדרה ילדה שני בנים ל-אלכסנדר ינאי:
הורקנוס ואריסטובולוס. למרות קיומם של בנים יורשים, הוריש אלכסנדר את המלוכה לאשתו
[יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א', סעיף 407],
מכיוון שהיה בטוח כי בניגוד אליו, תזכה לתמיכת העם, כי התנגדה לשיטות הדיכוי
האכזריות שלו ובכך "קנתה את לב העם לאהוב אותה" [15.2.15.1.15.0 יוסף בן
מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה א'].
בזמן שצר על רגב [רגב-מנחות פ"ה], מבצר
בתחום גרש בעבר הירדן, היה כבר ינאי על ערש דווי ושלומציון בכתה והביעה את דאגתה
לגורל המלוכה, כשהשנאה אליו כל כך גדולה. ינאי יעץ לה להעלים את דבר מותו עד
שייכבש המקום, וכשתחזור לירושלים כמנצחת, תעניק כוח לפרושים וכך תזכה לחיבת העם
[יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ו, פסקה ה', סעיפים
398-404].
לפני מותו אמר ינאי המלך לאשתו שמלכה אחריו,
להשלים עם הפרושים. "אמר לה ינאי: מלכא לדביתהו (לאשתו), אל תתייראי מן
הפרושים ולא ממי שאינם פרושים, אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים ואינם פרושים,
שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כ-פנחס" [אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד
תק"ה. מתוך אתר דעת]
אלכסנדר ינאי מת בזמן המצור [11.1.11.0 יוסף בן
מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 4, פסקה ח'] בשנת 76
לפנה"ס, בגיל 51 [6.1.6.0 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק
ט"ו, פסקה ה', סעיף 404: "מת, לאחר שמלך עשרים ושבע שנה וחי חמישים ואחת
שנה].
שלומציון אלכסנדרה המלכה
שלומציון עשתה כעצת בעלה. היא השלימה את החרבת
המבצר וע"י הענקת סמכויות רשמיות לפרושים, הפכה אותם לתומכיה. הפרושים שינו
את גישתם ובדרשותיהם אל העם שיבחו את אלכסנדר כ-"מלך צדיק" והפכו את
הלוויה שלו למפוארת ביותר מכל הלוויות של המלכים הקודמים.
אלכסנדרה התחבבה על העם, כי הראתה שהיא חולקת על
דרכו של בעלה. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א',
סעיפים 405-407]
בשל היותה אישה, לא יכלה שלומציון לשמש בתפקיד
כפול, כקודמיה שהחזיקו גם בתפקיד הכהן הגדול. לתפקיד זה מינתה את בנה הורקנוס, כי
היה הבכור, אך יותר מכך מפני ש"חיבב יותר חיים שקטים" והיה חלש מכדי
לתבוע ממנה את הזכות לרשת את המלוכה, וממילא חלש מדי להיות שליט על מדינה. מסיבה
זאת, את הבן הצעיר אריסטובולוס, "איש פעלים ואמיץ רוח... אשר הייתה לו נפש
לוהטת", השאירה ללא תואר. [15.2.15.1.15.0 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת
היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה א'] ו-[יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים,
ספר 13, פרק ט"ז, פסקאות א'-ב', סעיפים 407-408]
השפעת הפרושים
שלומציון שינתה את מדיניותו של בעלה, שהיה
ממתנגדי הפרושים החריפים ביותר. היא השאירה בידה את תואר המלוכה, אבל הכוח עבר
לידיהם. היא העניקה להם סמכויות רשמיות בכל תחומי החיים בממלכה והחזירה את החוקים
שהותקנו על ידם לפי המסורת ובוטלו בעבר ע"י חמיה יוחנן הורקנוס.
הפרושים התערבו בשלטון עד שהשיגו את היכולת לאסור
אנשים, לשחרר אסירים ולהחזיר מגורשים כרצונם.
הפרושים, ש"לא היו שונים במאומה משליטים
גמורים", [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א',
סעיף 409] נהנו מהכנסות המלוכה ומטובות ההנאה הנלוות אליה, ואילו "את ההוצאות
והפגעים השאירו לאלכסנדרה המלכה". [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים
ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה ב']
הסמכויות בכל הקשור לענייני חוץ וביטחון נשארו
בידיה. היא הכפילה את גודל הצבא וגייסה חיל שכירים גדול מאוד "עד שהפילה פחד
על השליטים מסביב ולקחה מהם בני תערובות". [דבר מקובל בעולם העתיק; שליטים
נהגו למסור את בניהם לאחריותם של שליטים אחרים, כערובה להסכם מדיני]
תקופת מלכותה נחשבת לתקופת שיא בימי החשמונאים.
היא שמרה על גבולות הממלכה היהודית ובארץ היו רגיעה ושגשוג כלכלי. שלטונה אמנם היה
יציב, אבל "הארץ כולה שקטה, חוץ מהפרושים". [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות
היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א', סעיף 410]
הפרושים דרשו שתוציא להורג את האחראים בממשל
אלכסנדר ינאי על הוצאתם להורג של 800 המורדים בזמן שלטונו. הם לא חיכו לפעולה
רשמית מטעם המלכה והחלו לבצע את ההוצאות להורג בעצמם.
הקורבן הראשון היה דיוֹגֶנֶס,
מהחשובים במקורביו של אלכסנדר.
הפרושים "הסיתו אל
אלכסנדרה" לרדוף את שאר האנשים שהסיתו אל בעלה אלכסנדר נגדם. "המלכה
מלאה את חפצם, ביראתה את האלוהים" והם הוציאו להורג את מתנגדיהם. [יוסף בן
מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה ג']
מאבק משפחתי על השלטון
המלכה חלתה במחלה קשה, ואריסטובולוס, שראה את
חולשתו של יורש העצר הורקנוס וחשש שעם מות אמו השפעת הפרושים על משפחת המלוכה תהיה
מוחלטת, החליט לתפוס את השלטון במדינה. הוא לקח אתו את אחד ממשרתיו והגיע בלילה אל
המבצרים ששם הוצבו חבריו של אביו. למחרת נודע למלכה על בריחת אריסטובולוס, אך היא
לא חשדה שהוא מתכוון לבצע הפיכה. אלא שתוכניתו של אריסטובולוס החלה לצבור תאוצה.
לאחר שהתקבל ב-גבע (הייתה עיר מקראית הנזכרת בתנ"ך, בנחלת שבט בנימין) ע"י
גאליסטס, הצטרפו אליו גם האחרים ובזה אחר זה נפלו לידיו כל מבצרי הארץ. בעזרת
אנשיו וידידים רבים שהעריצו את אומץ רוחו, השתלט ב-15 יום בלבד על 22 מקומות
ובידיו הצטברו אוצרות רבים שמצא במבצרים ושהתקבלו מההמונים שהצטרפו אליו. עם הכסף
הזה שכר אנשי צבא מה-לבנון ומ-טרכון (חבל ארץ הנמצא באזור הבשן, במקרא מופיע כ-חבל
ארגוב) והכריז את עצמו למלך. אנשים אלה נמשכו אחרי האיש החזק וחשבו שייהנו
ממלכותו, היות שעזרו לכבוש אותה. כאשר הורקנוס התלונן על כך בפני אמו, שמה המלכה
את אשתו ובניו של אריסטובולוס במאסר ב"בירה", מתוך פחד מנקמת
אריסטובולוס במידה ויתפוס את השלטון. הורקנוס יחד עם "זקני היהודים" פנו
למלכה וביקשו ממנה להחליט על פעולה לבלימת השתלטותו של אריסטובולוס על הממלכה.
מצבה הבריאותי של המלכה בערוב ימיה לא אפשר לה להקדיש את תשומת לבה לעניינים
הציבוריים, והיא נתנה להם יד חופשית להתמודד עם הבעיה, תוך שהדגישה כי השאירה בידם
"אוצרות גדולים": העם שמצבו הכלכלי טוב, הצבא ואוצר המדינה. כעבור זמן
קצר, לאחר שמינתה את הורקנוס ליורש המלוכה [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים
ברומאים, ספר א', פרק 6, פסקה א'], אך לפני שהספיקה להתעמת עם אריסטובולוס על
ניסיונו לנשל אותו ממנה, נפטרה שלומציון המלכה בגיל 73, לאחר שמשלה במשך 9 שנים. [26.2.26.1.26.0
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה ד'] [יוסף בן
מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ה', סעיפים 422-429]
עם מותה בשנת 67 לפנה"ס [יוסף בן מתתיהו,
תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם שמחוני לספר א', פרק 6,
פסקה א'] ירש הורקנוס את המלוכה [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק
א', פסקה ב', סעיף 4].
שלומציון בהשקפתו של יוסף בן מתתיהו
בספרו הראשון של יוסף בן מתתיהו, "תולדות
מלחמת היהודים ברומאים", שלומציון מתוארת כאישה תמימה ורכה [34.1.34.0 יוסף
בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם שמחוני לספר
א', פרק 5]. יוסף טוען כי הפרושים התערבו בשלטון ואלכסנדרה "כבדה את האנשים
האלה יותר מן המידה, מיראתה את האלוהים" ואלה נצלו את השפעתם על "לב
האישה התם". אמנם "היא השכילה מאוד לעשות מלוכה", אבל "ידה
משלה בכל והפרושים משלו בה" [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים,
ספר א', פרק 5, פסקה ב'].
בנוסף, נראה שבשלטונה דבק צביון דתי: "האישה
הרפה השכילה להחזיק בידיה את השלטון וזכתה לתהילת מושלת ביראת אלוהים. היא נזהרה
מאוד בחוקי מסורת האבות והרחיקה מן השררה את הבועטים במצוות הקדושות". [15.2.15.1.15.0
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה א']
לעומת זאת, בספרו המאוחר "קדמוניות
היהודים", שלומציון מתוארת כרודפת כבוד ושואפת שלטון ואשמה גם באירועים הקשים
שאחרי מותה [34.1.34.0 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות
ובאורים מאת המתרגם שמחוני לספר א', פרק 5]. יוסף טוען שם, שמקורבי אלכסנדר ינאי,
שנרדפו ע"י הפרושים, היו עצמם אשמים במצבם, בכך שאפשרו לאישה "למלוך שלא
כדין, בשעה שבניה הם במלוא אונם".
מלבד זאת, הוא טוען ש"תאוות השלטון העבירה
אותה על דעתה". [יוסף בן מתתיהו, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ג', סעיף 417]
יוסף מותח ביקורת על עצם המלכתה של אישה, אבל טוען שהייתה שליטה חזקה. ויחד עם
זאת, הוא מטיל עליה את האחריות על סוף שלטון בית חשמונאי: "היא הייתה אישה
שלא היה בה כלום מחולשת (בנות) מינה. שכן הייתה תאבת כוח-שלטון במידה יתרה והוכיחה
במעשיה את כישרונה להפיק מחשבתה, (ועם זה גילתה) את חוסר התבונה של הגברים, השוגים
תמיד בענייני השלטון. כי ההווה היה בעיניה חשוב מן העתיד, וכל דבר היה (בעיניה)
שני במעלה לעומת השלטון בכיפה, ולפיכך לא נתנה דעתה על הנאה ולא על הצדק. וכך
המיטה אסון כזה על ענייני ביתה, שאותו שלטון, שנרכש בסכנות ויגיעות רבות ביותר,
ניטל ממנו זמן לא רב אחר כך בשל תאוותה לדברים שאינם נאים לאישה, ומתוך שצירפה את
דעתה לדעתם של אלה שהיו אויבי ביתה, ורוקנה את השלטון מאנשים שדאגו לו. אף אחרי
מותה הביאו מעשי השלטון, שעשתה בימי חייה, לידי כך שבית המלוכה נתמלא צרות
ומהומות. אף על פי כן... קיימה את העם בשלום ובשלווה. כך היה סופה של אלכסנדרה
המלכה". [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ו',
סעיפים 430-433]
שלומציון בספרות חז"ל
שלומציון נזכרת בספרות חז"ל בגרסאות שונות
של שמה: שלמציון, של ציון (במילים נפרדות) [תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, דף
ט"ז, ע"ב], שלמתו [קהלת רבה, פרשה ז', פסקה י"א: "אמר לשלמתו
אחתיה", שלמצו, שלמצינה [ספרא, פרשת בחוקותיי, פרק א', א'], שלמצה [ויקרא
רבה, פרשת ל"ה, פסקה י': "מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלמצה המלכה
שהיו גשמים יורדים בלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים
ועדשים כדינרי זהב"], שלמינון [מגילת תענית, פרק י'], שלמונין/שלמינין [מגילת
תענית, פרק י"א: "אישה טובה הייתה לו לינאי המלך ושלמונין שמה"],
שלמצי ושלמתא.
בניגוד ליוסף בן מתתיהו, חז"ל אומרים עליה
רק דברים חיוביים, בולט במיוחד הוא תיאור גשמי הברכה שירדו בתקופת שלטונה ובעקבותם
שגשוג כלכלי. האזכורים החיוביים הם כנראה פועל יוצא של עמדתם הפרושית של
חז"ל, היות שהפרושים היו בני בריתה של שלומציון לכול אורך מלכותה.
עצתו של ינאי לאשתו
בעניין הברית עם הפרושים, המופיעה אצל יוסף בן מתתיהו, נזכרת גם בתלמוד: "אמר
לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין
שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" [תלמוד בבלי, סדר
נשים, מסכת סוטה, דף כ"ב, ע"ב]. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה