דהיה אל כהינה, בנת טביתא אבן טרפן. כהינה
חיה במאה ה-7 לספה"נ, והייתה ככל הנראה בת לשבט של יהודים (שבט שהתגייר),
שאותו הגלה פרעה נכו השני לצפון אפריקה, אחרי שניצח את יאשיהו מלך יהודה בקרב ליד
מגידו בשנת 608 לפסה"נ. שבט זה החדיר את תרבותה של ארץ ישראל ואת מסורתה
הקדומה לכל מבואות מדבר סהרה.
הכהינה הייתה יפת-תאר להפליא ובת יחידה
לאביה. זקני השבט הגראים, בחרו בה למלכת בני גרא והאוראס המערבי. היא הפכה לשליטה
בעיר ראשית באזור קרתגו.
בשנת 689 לספירה, שלח הכליף עבד אל-מל את
שר צבאו, חסן בן נעמן, בראש 45,000 חיילים ללחום בכהינה ולכבוש את ארצה. המלכה
פתחה במשא ומתן לשלום, ושלחה שליחים לחסן להציע לו כי יבוא אליה.
המפקד קיבל את האנשים בכבוד אולם העמיד שני
תנאים שהמלכה תכיר באדנותו של הכליף ושתקבל את אמונתו. בתשובה שלחה המלכה להגיד
לו, כי לעולם לא ייכנעו היא ועמה למושל זר וכי בדתה אשר נולדה בה, בה תמות. כל
האנשים בארצה הצטרפו כדי ללחום לצידה. הלחימה החלה על יד נחל מסכינה. המלכה נחלה
ניצחון מזהיר, וחסן נאלץ לברוח עם מעט מחייליו לערבות טריפולי ולהודיע לכליף על
מפלתו.
הכהינה שילחה לחופשי את כל שבוייה הערבים פרט
ל-ח'אלד בן יזיד הצעיר שאותו אימצה ל-בן והוא נוסף על שני בניה האחרים: האחד ברברי
והשני יווני (לכל אחד היה אב שונה). ח'אלד התגלה כבוגד שהעביר ידיעות לערבים, אך
כהינה ידעה זאת מראש ויש סברה האומרת ש-הכהינה אימצה אותו במיוחד כדי שבבוא היום
ישמש מתווך בין אנשיה ובין הערבים ש-לימים ניבאה את ניצחונם עליה.
לאחר חמש שנים, כאשר חסן בן נעמן התאושש
ממפלתו וחיזק את צבאו, הוא לא ויתר ואסף 120,000 אלף חיילים וממון רב שנשלח אליו
מן הכליף, ועלה ללחום ב-מלכות כהינה בשנית.
הכהינה שחזתה מראש את מפלתה יעצה לח'אלד
לעבור עם שני בניה האחרים ולהצטרף אל האויבים הערבים. היא עצמה סירבה להיכנע לכובשים
ונקטה במדיניות של "אדמה חרוכה"; היא הורתה ללוחמיה להשמיד את כל
היבולים בשטחים שנכבשו וכך הושמדה באותה עת כל הארץ המיוערת והמיושבת בישובים
חקלאיים ועירוניים. מדיניות זו עוררה נגדה את חמתם של אנשיה שלא רצו להשמיד את
אדמותיהם.
הפעם כבש חסן בן נעמן את קרתגו, בירתה של
כהינה. בהגיעו אליה פחדו העמים שעמדו לצדה של כהינה ועברו לצדו. רק עמה, עם גרא,
שמר לה אמונים. בראש חיל קטן נלחמה כהינה נגד חסן בגבורה גדולה ובחירוף נפש בקיץ
שנת 703 לספירה, והפילה בו חללים רבים. בסוף גברה יד הערבים, והכהינה התאבדה
בקפיצה אל הבאר כדי לא ליפול בשבי. החיילים הוציאו את גופתה, כרתו את ראשה ושלחו
אותו לכליף שנמצא באותה עת בדמשק.
הבאר נקראת "באר הכהינה" עד היום
הזה.
בניה של דהיה ניצלו הודות לח'אלד, התאסלמו,
הופקדו על גדודיהם של 12,000 פרשים ברברים שקיבלו עליהם את האסלאם וסופחו לגייס
הערבי. הם אלה שהשלימו את כיבוש המגרב והפיכת תושביו למוסלמים.
היהודים לאורך הדורות לא התלהבו מדמותה של
הכהינה.
החוקר הצרפתי קזיס העלה על הכתב קינה
בערבית שהשתמרה בין יהודי תוניסיה ועברה בעל פה מדור לדור עד המאה ה-19. קינה זאת
מגנה את הכהינה בגלל רדיפותיה האכזריות את היהודים, כדלקמן:
אויה בנות ישורון
את תשכחו את עושקכם
את הכשדים, טיטוס קיסר
ואדריאנוס
ואת הכהינה זאת האישה הארורה
האכזרית מכולם יחד
היא את בחורינו מסרה להרג
הדמים
היא את בתולותינו מסרה לאנשי
חילה
אל יצרה לכפר על עוונותינו
הוא האלוהים השונא את המציקים
לעמינו
השיבו לי את בניי למען יבכוני!
הן אותם השארתי בידי הכהינה!
לא כל היהודים ראו את הכהינה כאויבת
אכזרית. היו שראו ב-דהיה אל כהינה מעין דבורה נביאה ולוחמת מקומית.
דהיה אל כהינה הקסימה את ההיסטוריון
הארצישראלי נחום סלושץ (חי בין השנים 1871-1966) שהרבה לסייר בארצות צפון אפריקה
בעקבות אנשי קרתגו. הוא כתב על אודותיה ספר - דהיה אל כהינה (יהודיה הכוהנת) מלכת
אפריקה - פרק גבורה מתולדות בני ישראל הנדחים בערבות היבשה - הספר היחיד הקיים
בנושא זה עד היום בעברית. ספרו הציג את דמותה לפני הקהל היהודי המערבי שספק רב אם
שמע עליה קודם לכן.
נחום סלושץ, הציג לראשונה בעברית את שושלת
היוחסין של דהיה ומשפחתה. לדבריו על סמך הפולקלור הברברי הייתה דהיה בת לשושלת
קדומה של כהנים מיהודה, שהגיעו לאפריקה בימי המלך יאשיהו ופרעה נכו במאה ה-7 לפני
הספירה, לשם הוגלו בידי פרעה המצרי לאחר שגבר בקרב מפורסם במגידו על המלך יאשיהו
והרגו. אבותיה של הכהינה בצפון אפריקה הגיעו לגדולה ולשררה והפיצו את תרבותה של
ארץ ישראל ואת מסורת ישראל הקדומה במדבר סהרה.
השושלת של דהיה אל כהינה לפי סלושץ הייתה כדלקמן:
בת טבת, בן ניסין, בן באורה, בן מסכרה, בן
אפרד, בן אוזילה (או עוזילה או עוזיאל), בן גרא (האב הקדמון של השבט).
השם דהיה לדעת סלושץ מבוסס על השם היהודי
הקדום יהודית. עד היום מכנים יהודי תוניס את נשיהם בשם יהודית בכינוי החיבה - דהיה
- שפירושו: החכמה או הזהירה.
ישנה סברה שקרוב לזמנה של דהיה, במאה ה-9
לספירה, שלטה באתיופיה מלכה יהודיה בשם יודית או יהודית שנלחמה בנוצרים והפילה את
השושלת ששלטה ב-אקסוס, תפשה את השלטון למשך 50 שנה.
לדברי סלושץ הייתה דהיה בת כהן ומושל בעירו
ביסכרה. בישראל אישה אינה יכולה להיחשב ככוהנת. אך לדעתו של סלושץ יכלה דהיה לשמש
ככוהנת אם יסתמך על היהדות הקדומה הכנענית לפיה נשים שימשו ככוהנות וגם כנביאות.
סיפורים דומים תומכים בדעה ש-הכהינה נחשבה
למעין מכשפה. הסופר אל-קירואני העיד עליה שהייתה מנחשת באיזה דרך תלך ולא תיכשל
ולא טעתה לעולם. טעותה היחידה והקריטית הייתה כשהחליטה להילחם בקרב האחרון נגד
המוסלמים, הובסה והומתה.
המסורות מנסות להסביר זאת בכך שגם את
תבוסתה היא חזתה מראש.
אבן ח'לדון (היסטוריון והיסטוריוגרף ערבי
1332-1406), מספר שהיא ידעה את חכמת הרזים ואת אשר למעלה מן הטבע ככל אשר לימדוה
רוחות או נשמות אבותיה.
סלושץ חשב שהכוונה לכך שאבותיה הכהנים למדו
את תורת האורים והתומים וסגולות רפואה שקיבלו בירושה עוד מימי כהני ישראל הקדומים.
לדעתו של סלושץ דהיה אל כהינה הייתה בת
יחידה לאביה ועל כן הוריש לה את ידיעותיו בתורת הכוהנים ובחכמת הרפואה וחיזוי
עתידות בעזרת האורים והתומים.
סלושץ הציג אותה על סמך אגדות ברבריות
שונות ששמע במסעותיו בצפון אפריקה. כנראה הייתה חסונה ויפת תואר: "יפה כ-סוס
וחזקה כמתגושש, בת מדבר אמיתית, בריאה וקלה ברגליה, רוכבת מצוינת, קולעת אל המטרה
בלי להחטיא". בספרות ערב היא מתוארת כ-בעלת "עיניים שחורות להפליא,
שערות ראשה חומות מבריקות, קומתה חסונה כתמר".
סלושץ מספר שהיו לה שלושה בעלים, והיא
"התמכרה לאהבת בשרים בכל מזג נעוריה הבוער". לטענתו לפחות שניים מבעליה
לא היו יהודים, אחד היה ברברי פגאני והשני ביזנטי נוצרי. לדעת סלושץ, אפשר להסביר
זאת בכך שהיהדות של דהיה לא הייתה גרסה קדומה יותר מלפני ימי עזרא ונחמיה. לדעתו
אבותיה של דהיה הגיעו לארצם עוד בימי פרעה נכו והמלך יאשיהו ביהודה לפני שהוכנסו
הרפורמות השונות ביהדות שאסרו על נישואים עם זרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה