השנה 125 לספירת הנוצרים, חמישים
וחמש שנים אחרי חורבן בית שני.
המחוז שתושביו יהודים ונבטים ומושליו
רומאים, היה שייך לממלכה הנבטית שהרומאים שמו לה קץ עשרות שנים לפני כן, גדל ופרח
ויושבים בו אנשים רבים החיים כאילו העמק והערבה הם מרכז העולם.
בשנת 106 לספירת הנוצרים, אז כבש
טריאנוס את ממלכת הנבטים, העמק והערבה עד פטרה והפכו לפרובינקיה ערביה
בשלטון מושל רומאי.
באזור מאוכלס ותוסס זה שבין הרי
יהודה לבין הרי מואב, בעמק הגדול שמדרום לים-המלח ובמחוז שלאורך חופיו חייתה אלמנה
ושמה בבתא, בתם של שמעון ומרים. לאחר שנפטר בעלה נשארה עם בנה היחיד ישוע הקטן אשר
זכה בירושה הגונה. בבתא המשיכה לעבד את אדמותיו והמטעים שירשה מאביה, והצליחה. כמו
כן, ניהלה בהצלחה את עסקיו ואחוזותיו שירשה מבעלה המנוח ישוע בן יהוסף, המשתרעות
משני צדי הים ממחוזא ועד עין-גדי, מיריחו ועד צוער ואפילו הגדילה אותן בתבונה רבה.
האנשים דיברו בשבחה, אשת חיל. היו
שקראו לה - גבירת הערבה או הגבירה מצוער. לעתים, בשעות הפנאי, בהיותה בביתה הנאה
במחוזא, חיטטה בסל הנצרים, אוצר זיכרונותיה, הסתכלה בחיבה בשטר המתנה שנתן אביה
המנוח לאמה מרים, מתוך אהבה. יום אחד לאחר שנפטרו, מצאה את הנייר והיא שומרת עליו
כזיכרון יקר. בעודה מעיינת בשטר חייכה בבתא: אביה נתן לאמה קרקעות וזכויות מים
במעיינות וכיוון שהיה איש שיטה וסדר, כתב במפורט ובמדוקדק את הימים ואת השעות
שהמעיינות יעמדו לרשותה להשקות את אדמותיה.
עוד נזכרת בבתא באביה שמעון, שהפריח
את האדמות האלו ונטע בהן נטיעות ודקלים ואפרסמון, אוצרו של העמק שרבים בעולם היו
להוטים אחרי ריחות הבשמים שהתפשטו למרחקים, הצליח ועשה רכוש רב והפך לאחד מנכבדי
המקום. מסיפוריו הרבים שסיפר לה היא זוכרת את הסיפור שארע כעשרים שנה לאחר דיכוי
המרד הגדול וחורבן בית המקדש כשבא אל העמק כדי לבנות את חייו מחדש, והתיישב במחוזא
שבתחום העיר צוער, ורכש משכניו הנבטים חלקות אדמה ומטעי תמרים וזכויות מים, שהיו
יקרים מאוד גם אז. תעודות המכר נשארו בידיה לגבי אותן אדמות שרכש בזמנו אביה.
יום אחד בא הסוכן שמוע בן מנחם -
סוחר מצפון הים ובא כוחו של שמעון אביה - אל ביתה של בבתא במחוזא וביקש לחכור את
בוסתן התמרים שלה בפתח העיר. אחרי דין ודברים סיפר לה הסוכן חדשות מיהודה והגליל.
בני הערבה לא הרבו במסעות מחוץ
לערבה, וגם בבתא לא הייתה מעודה בגליל. בילדותה סיפר לה אביה על ארץ היהודים
הגדולה בצפון, על חכמיה העוסקים בתורה ועל היישובים שנתחדשו בשפלה ובגליל.
לאחר מכן חזרו ודנו בנושא חכירת
הבוסתן עד שהגיעו לידי הסכמה. למחרת יצאו בשיירה לפטרה, עיר הממשל הגדולה של ערי
הערבה וחתמו על חוזה חכירה במשרדי השלטון. בבתא חתמה את שמה וכך עשה גם שמוע
הסוכן. היא לא ידעה קרוא וכתוב ואחד מעוזריה קרא לפניה את הכתוב בארמית, שפתם של
יהודי המחוז. בתום הטקס יצאו לסייר בעיר הגדולה, בירתם המפוארת של מלכי הנבטים, את
המקדשים, הארמונות החצובים בסלע, צפו במשחקי
האצטדיון ואחר כך ישבו בפונדק ושתו שיכר.
שמוע נשאר בפטרה, שבה מצטלבים דרכי
מסחר ממזרח וממערב, ואליה באות שיירות נושאות תבלינים ואבנים יקרות מערב ומהודו,
ותוצרת רומא ויוון שהגיעו לנמל עזה ויצאו משם בשיירות גמלים וחמורים אל ארצות
המזרח המסתוריות והתעכבו בפטרה, הגבול האחרון של ממלכת רומא.
לעומתו, בבתא אישה עסוקה הייתה
וציפתה לה עבודה רבה בביתה ובשדותיה, היא לא בזבזה מזמנה בתענוגות וכשעלה השחר
יצאה בחזרה אל ביתה.
רבת פעלים הייתה בבתא, יפה הייתה
ונאווה, מלאת גוף, בריאה ופניה היו נאים למראה. בעלי אחוזות וסוחרים באזור ניסו
להשתדך אליה. אך היא תמיד סירבה לחיזוריהם ואמרה: "לא. אני אישה עסוקה וכבר
ראיתי ועברתי הרבה בחיי, אין לי פנאי להצעות שכאלה. ובכלל, קשה לי לשכוח את בעלי
המנוח שהיה איש מיוחד, מנוחתו עדן. וישוע
עדיין קטן ומי יודע כיצד ינהג בו אב חורג?" עד אשר פגשה ביהודה בן אלעזר מעין-גדי,
בכיכר השוק במחוזא, לבה של בבתא נמשך אליו. היא שדחתה גברים רבים, נכבדים ועשירים,
גרושים, אלמנים ורווקים, נמשכה דווקא לזה שאינו יכול לגרש את אשתו. יהודה התייצב
לפניה, סיפר לה על חייו עם אשתו מרים שלא עלו יפה, ואמר לה שהיא בבתא כבשה את
ליבו, ומבקש שתהא לו לאישה. בבתא היססה מעט, אך יום אחד נפוצה שמועה בכל העמק,
בבתא נישאת. לפני נישואיהם נכנס יהודה לעסקיה ועזר לה בענייני המשפטים ובמשרדי
השלטונות וכתב למענה איגרות ותעודות. לבסוף קבעו את יום החופה והזמינו את מכריהם
וידידיהם לבוא ולשמוח בשמחתם. כל העמק חגג - בבתא שלנו נישאת קראו בצהלה. קולם של
הנגנים התנגן כל הלילה, וסעודה שכזו לא זכרו הזקנים שנים רבות.
ליהודה בן אלעזר, בת מנישואיו למרים
בת בעיין - שלומציון שמה, הוא לקח אותה ועבר למחוזא, אל ביתה של בבתא. יהודה ואשתו
מרים נפרדו מבלי שהתגרשו. הוא היה מנכבדי עין-גדי, בעל נכסים ואחוזות וספינות
המובילות פרי ליריחו; יודע תורה וביקר גם ביבנה, שם קם בית מדרשו של רבן יוחנן בן
זכאי, ושם גם חידשו והמשיכו הרבנים בלימוד התורה.
יהודה ובבתא חיו באושר. אבל נראה
שהמזל לא האיר פנים לבבתא. לא עברו שלוש שנים לנישואיהם ויהודה חלה ומת. בבתא
התאלמנה שנית, בכתה על מר גורלה, אבל בתום ימי האבל חזרה לנהל את עסקיה ואת
אחוזותיה בכישרון רב.
שלומציון קיבלה את חלקה ברכושו של
אביה, ובני אחיו תבעו אף הם חלק בירושה, והתחילה התדיינות משפטית ארוכה במשרדי
המחוז. אחייניו של יהודה בעלה המנוח הזמינו אותה לדיון בפטרה בפני הנציב הרומאי
לגבי אחד המטעים שירשה ולטענתם שלהם הוא. בבתא פונה אל אפוטרופסית של האחיינים
באמצעות פרקליט ששכרה בפטרה כי "מאחר שהשתמשת נגדי בכוח והשמצת אותי, כתבתי
תלונה עליך אל הוד רוממותו הנציב, ואתה אני תובעת אותך", וללבלרים הייתה
עבודה רבה.
בזמן שבבתא רבה כנגד האחיינים, מרים -
אשתו הראשונה של יהודה בן אלעזר המנוח, השתלטה על כמה ממטעיו של יהודה. משנודע על
כך לבבתא, היא פונה אל בית המשפט בפטרה ומודיעה למרים: "בנוכחות עדים, שצירפו
את חתימותיהם וחותמם, תובעת בבתא בת שמעון ממחוזא את מרים בת בעיין מעין-גדי לבוא
לפטרה אל הנציב הרומאי, מאחר ששדדת כל מה שהיה בבית יהודה בן אלעזר כתושיון בעלי
בעלך".
מרים משיבה מלחמה ומודיעה:
"הזהרתי אותך ותבעתי ממך לפני כן לא לגשת לרכוש בעלי. אין לך זכויות על רכוש
יהודה בעלי".
שתי הנשים החזיקו ברכושו של בעלן
המת, זו אומרת כולו שלי וזו אומרת כולו שלי. אפשר לחוש ולראות בעיני רוחנו את בני
העמק, מעין-גדי ועד צוער, יושבים לעת ערב בפונדקים, מספרים על מלחמת שתי הצרות.
ובנוסף, היו שריכלו על בבתא שהיא שמה עינה בגבר חדש ממחוזא, בבלי בן מנחם, שמו,
ורוצה היא לעשותו לבעלה השלישי. ואותם יושבי פונדקים מחייכים לעצמם ואומרים:
"קוטלת גברים היא בבתא".
השנה 132 לספירת הנוצרים, ימי קיץ,
ואל העמק הגיעו שמועות על בר-כוסבא הקורא למרד ברומאים בצפון, ביהודה, והצעירים
החלו מסתודדים ומתלחשים. אל עין-גדי הגיעו שליחים מסתוריים, ויהונתן בר בעיין,
אחיה של מרים, כינס את הצעירים וסיפר להם על האיש שבא לגאול אותם משעבוד רומא.
הצעירים הנלהבים נענו לו, התנפלו על חיל המצב הרומאי בעין-גדי וגירשוהו. שוב היה
העמק למחוז עצמאי.
אל העמק הגיעו מכתבים מבר-כוסבא
הלוחם בהרי ירושלים. הוא ביקש לשלוח חיטה ומלח למען המורדים, ותבע שלא לתת מחסה
לעריקים, ולשמור את מטעי האפרסמון לבל יושחתו. תוך כדי המלחמה הקשה שלח איגרת אל
יהונתן בר בעיין וביקש שישלחו אליו את ארבעת המינים הגדלים מעין-גדי, כדי שלוחמיו
יוכלו לחגוג את חג הסוכות כהלכה.
מן הצפון החלו להגיע שמועות רעות;
הדריאנוס קיסר רומא שיגר לגיונות רומאים בפיקודו של יוליוס סוורוס, והם גברו על המורדים.
איגרותיו של בר-כוסבא הלכו והתמעטו. קרבות קשים נערכו בארץ, תש כוחם של המורדים,
אלפים נהרגו, הדם זרם כפלגים בהרי ביתר, והיישובים נפלו לידי הרומאים זה אחר זה.
לבסוף הגיעה הידיעה - בר כוסבא נהרג. לגיונות הרומאים ירדו אל ים-המלח כדי להחזיר
את העמק המורד למרותם. המורדים וקרוביהם מצאו מפלט במערות.
בבתא צררה את תעודותיה בסל נצרים
ובהן ארזה את הכתובה שקיבלה מיהודה בן אלעזר, מכתבי אביה ותעודותיו, המסמכים
המודיעים על רכושה ותעודות בית-הדין; סבורה הייתה כי לכשתצא מהמערה יסייעו לה אלה
להשיב את רכושה. וכאישה מטופחת לקחה עמה גם מראה, תכשיטים ושמלה נאה וכלים, ואת
מפתח ביתה. אל המערה באה גם צרתה, מרים, שאחיה יהונתן בר בעיין היה ממפקדי
עין-גדי. הסכנה קירבה בין השתיים. אבל, בבתא ומרים ושאר המסתתרים לא יצאו עוד מן
המערה. הרומאים כבשו את עין-גדי והחריבוה והעמידו מחנות מעל למערות בנקיקים הצרים
הקשים לגישה. המסתתרים במערות שלא מתו ברעב, ובהם בבתא, נהרגו בידי הרומאים.
אלפיים שנה מאוחר יותר, במערה
בעין-גדי, נמצאו חוזה בבתא וכתב ידו של הסוכן שמוע וחתימת ידיהם לאישור. ליד גופתה
נמצאו סל הנצרים ובו התעודות, הראי, התכשיטים, ושרידי לבוש שלה ושל נשים אחרות
שהתחבאו באותה מערה ולא ראו עוד אור שמש.
כל
הזכויות על היצירה בבתא הגבירה מצוער שייכות למחברת היצירה©
היצירה
פורסמה לראשונה בתאריך 23/7/2007
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה