תקופת החשומנאים - ברניקי - מלכה יהודיה מבית הורדוס

בֶּרֶנִיקי או ברניקה חייתה בין השנים 28-79 לספירה, הייתה מלכה יהודיה מבית הורדוס, בתו של אגריפס מלך יהודה. היא הייתה מאהבתו של הקיסר לעתיד טיטוס והודות לכך הפכה לאחת הנשים המשפיעות ביותר ברומא העתיקה.

ברניקי נולדה בשנת 28 לספירה לאגריפס הראשון ואשתו קיפרוס בת פצאל אחי הורדוס ושלומציון בת הורדוס ומרים החשמונאית. הייתה אחותם של אגריפס השני, מרים ודרוסילה [2.1.2.0 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11, פסקה ו']. אח נוסף, דרוסוס, נפטר כשהיה ילד [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה', פסקה ד', סעיף 132].

אביה, חביבם של הקיסרים קליגולה קלאודיוס, הוכרז כמלך יהודה בשנת 41, לאחר תקופת שלטון בן 35 שנים של נציבים רומאים. בשנת 44 מת אגריפס הראשון ויהודה הפכה שוב לפרובינקיה רומאית.

בהיותה נערה צעירה, נישאה ברניקי לראשונה למרקוס בנו של אלכסנדר האלברכוס [4.1.4.0 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ה', פסקה א', סעיף 277], מנהיג הקהילה היהודית באלכסנדריה ומקורב לחצר הקיסרית ברומא, גיסה היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שעלה לגדולה במסגרת שירותו בצבא הרומאי. נישואיה היו קצרים, ותוך זמן קצר התאלמנה.

כשמלאו לה 16 שנים, השיא אותה אביה לאחיו האלמן הורדוס [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ט', פסקה א', סעיף 354] מלך כלקיס [4.1.4.0 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ה', פסקה א', סעיף 277] - ממלכה קטנה בצפונה של ארץ ישראל למרגלות הרי הלבנון. לזוג נולדו שני בנים, ברניקינוס והורקנוס [6.1.6.0 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ה', פסקה ב', סעיף 104] [2.1.2.0 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11, פסקה ו'].

באותה שנה, 44 לספירה, מת המלך אגריפס הראשון. עם הישמע דבר מותו הפתאומי של אביהן, שימשו ברניקי ואחיותיה הקטנות מטרה קלה לשמחתם של היוונים תושבי קיסריה וסבסטיה לאידם של היהודים על מות מלכם: "והחיילים שנזדמנו לשם באותה שעה, ורבים היו, הלכו אל בית אגריפס וחטפו את האנדרטות של בנות המלך והביאו אותן מתוך הסכמה כללית לבתי זונות והעמידו אותן על הגגות, ונהגו בהן מנהג של ביזיון כמה שיכלו, ועשו מעשים מכוערים משאפשר לספרם" [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ט', פסקה א', סעיף 357].

למרות רצונו של קלאודיוס למנות למלך יהודה את בנו של אגריפס, אגריפס השני שגדל ברומא בבית הקיסר [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק א', פסקה ב', סעיף 12] ועדיין התחנך אצלו, שינה את דעתו בהשפעת ידידיו, שטענו כי הוא עדיין צעיר מדי (בן 17 בלבד) לשלטון בסדר גודל כזה וממלכת יהודה בוטלה והפכה לאפארכיה. המשימה הראשונה שהטיל הקיסר על הנציב (אפרארכוס) החדש ביהודה, הייתה להעניש את תושבי קיסריה וסבסטיה על הביזיון שנהגו במלך המת והגסות כלפי בנותיו, ברניקי ואחיותיה [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ט', פסקה ב', סעיפים 360-364].

בשנת 48 מת הורדוס מלך כלקיס, בעלה השני של ברניקי. לאחר מותו מסר הקיסר קלאודיוס את ממלכת כלקיס לאגריפס [6.1.6.0 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ה', פסקה ב', סעיף 104] [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 12, פסקה א'], ששלט בה במשך 4 שנים.

בשנת 53 החליף קלאודיוס את ממלכתו של אגריפס בשטחי הטטרארכיה שהייתה בעבר של פיליפוס (בנו של הורדוס מאשתו קליאופטרה הירושלמית) [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ז', פסקה א', סעיף 138] [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 12, פסקה ח'].

שמועות רבות התרוצצו לגבי היחסים בין ילדיו של אגריפס הראשון.

ברניקי קנאה באחותה הקטנה דרוסילה בגלל יופייה, עד שדרוסילה, ש"הצטיינה ביופייה מכל הנשים", נאלצה לברוח ממנה כי "חשדה בה שהיא עלולה להזיק לה במידה לא מעטה" [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ז', פסקה ב', סעיף 143].

לאחר זמן רב שברניקי ישבה באלמנותה, התהלכה שמועה שהיא מנהלת מערכת יחסים אסורה עם אגריפס אחיה. כדי לנסות ולהזים את השמועה, שכנעה את פולימון מלך קיליקיה להימול ולקחת אותה לאישה. אבל "הנישואין לא נמשכו זמן רב, וברניקי, כפי שסיפרו, עזבה בפריצותה את פולימון", שהתחתן איתה "בעיקר בגלל עושרה" ועם ביטול הנישואין עזב גם את היהדות [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ז', פסקה ג', סעיפים 145-146]. ככל הנראה, השמועה על היחסים האסורים עם אחיה לא הוזמה מעולם, ומלבד אזכורה אצל יוספוס היא נזכרת גם אצל המשורר הרומי בן התקופה יובנאליס, באופן עוין לברניקי כיהודיה [יובנאליס, סאטירות, סאטירה 6].

ברניקי חיה מעתה בממלכת אגריפס ובארמונם אשר בירושלים. הימצאותה לצדו בכל האירועים הרשמיים והעובדה שהחזיקו באפוטרופוס משותף לרכושם [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, פרק 18, פרק ו', פסקה ו', סעיף 194] יכולות להעיד שכנראה נחשבה כמלכה שותפה יחד עם אחיה. ייתכן והם אלה שנזכרים בתלמוד כ"מלכא ומלכתא". [תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת פסחים, דף נ"ז, ע"א]

על פי הברית החדשה, היו אלה אגריפס ואחותו ברניקי, אשר בפניהם שפט הנציב הרומי פסטוס את שאול התרסי (נולד בתרסוס שבאסיה הקטנה-תורכיה, ובצעירותו היה יהודי פרושי-הלניסטי) (פאולוס), בקיסריה בשנת 59 לספירה: "למחרת באו אגריפס ובֶרְנִיקָה ברוב הדר ונכנסו לאולם ם שרי האלף ונכבדי העיר, ופסטוס ציווה להביא את שאול" [הברית החדשה, מעשי השליחים, כ"ה, כ"ג]. לאחר ניסיון מצד שאול לדבר על לבו של אגריפס, "המלך והנציב קמו  וכן גם ברניקה והיושבים אתם. אחרי צאתם דברו זה אל זה ואמרו: האיש הזה לא עשה שום דבר המחייב מוות או מאסר" [הברית החדשה, מעשי השליחים, כ"ו, ל'-ל"א]. למרות זאת, בשל פנייתו של שאול התרסי עצמו לקיסר [הברית החדשה, מעשי השליחים, כ"ו, ל"ב], נשלח למעצר ברומא.

בזמן המרד הגדול

המצב ביהודה הלך והדרדר. לאחר מותו של אגריפס הראשון החלו הרומאים ממנים שוב בארץ ניצבים. עפ"י יוסף בן מתתיהו היו חמשת הניצבים שמונות משנת 44 ועד לשנת 66 אנשים מושחתים, אשר הכבידו ידם על האוכלוסייה. האחרון שבהם היה גסיוס פלורוס, שניסה לגזול את כספי המקדש, הכניס לירושלים חיילים הלניסטים, ביצע טבח, וגם להתמרמרות כללית, שהפכה למרידה. היה זה הניצוץ שהבעיר את המרד הגדול.

בזמן מעשי הטבח שביצע פלורוס הייתה זאת ברניקי שנאלצה להתמודד עם המצב, תוך שהיא מפגינה רגש לאומי עז וחירוף נפש. המלך אגריפס שהה באותו הזמן באלכסנדריה, לשם נסע כדי לברך את טיבריוס אלכסנדר הנציב החדש במצרים [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 15, פסקה א']: "אולם ברניקי אחות אגריפס הייתה אז בירושלים ולבה חלל בקרבה למראה רשעת הצבא. פעם בפעם שלחה את שרי הרוכבים אשר לה ואת שומרי ראשה לבקש את פלורוס, כי ייאסף את ידי המרצחים. אולם פלורוס לא שם לבו למספר הנרצחים הגדול ולא למעלה האישה, אשר שלחה אליו לבקש רחמים עליהם, כי רק אל בצעו לטש את עיניו, ולא שמע לקולה. וחמת זדון אנשי הצבא ניתכה גם על המלכה ונקל היה בעיניהם להתעלל ביהודים הנתפשים ולשחוט אותם לעיניה, כי גם אותה הכו נפש כמעט, לולא קדמה לברוח אל חצר המלך ושם ישבה כל הלילה יחד עם שומרי ראשה, בפחדה פן יפרצו אנשי הצבא בבית. היא באה לשלם את נדרה לאלוהים... ובשלם ברניקי את נדרה עמדה יחפה לפני הבימה והתחננה אל פלורוס על עמה, אך פלורוס לא בוש מפניה, וגם חייה היו תלויים לה מנגד."

קריאת התגר העממית נגד תוקפנותו של פלורוס התבטאה בהריסת האולמות המחברים בין הר הבית למצודת אנטוניה. פלורוס שלח לנציב בסוריה "מכתב מלא כזבים על דבר מרד היהודים". אבל נכבדי ירושלים לא שתקו וגם הם שלחו, בשיתוף עם ברניקי, מכתב לנציב "על התועבות אשר עשה פלורוס בירושלים" [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, פסקה א'].

אגריפס הגיע לירושלים בסמוך לאחר מכן. הוא מצא את העם במצב הקרוב למרידה כללית. אגריפס וברניקי לצדו, ניסו לשכנע את העם שלא למרוד, בנאום ארוך אשר מובא ע"י יוסף בן מתתיהו, ועיקרו כי למרידה אין כל סיכוי כנגד המעצמה העולמית הרומאית [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, פסקה ג']. נראה היה שהנאום השיג את מטרתו: "וככלות אגריפס את הדברים האלה זלגו עיניו דמעות וגם אחותו בכתה עמו, ובדמעותיהם על בידם לשכך את חמת הזעם". הוא טען שהדרך היחידה להוכיח שליהודים אין כוונות מלחמתיות, היא לבנות מחדש את מה שנהרס [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, פסקה ה']: "העם שמע לדברים האלה ועלה יחד עם המלך ועם ברניקי אל הר-הבית והחל לבנות את האולמות ההרוסים".

ניסיונותיו של אגריפס לשכנע את העם להסכים למרותו של פלורוס עד שישלח הקיסר נציב אחר במקומו כשלו [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 17, פסקה א'].

לאחר שאחד הכהנים, אלעזר בן חנניה (מנהיג יהודי בימי המרד הגדול ובנו של חנניה בן נדבאי, הכהן הגדול) שכנע את הכהנים שלא לאפשר הקרבת קורבנות לשמו של הקיסר (כפי שהיה נהוג עד אז), הפך המרד לגלוי. אגריפס שלח 3000 פרשים ממלכותו בצפון, על מנת לדכא את המרידה. משהגיעו הפרשים לירושלים, גילו כי רובה נכבשה בידי המורדים. בלחימה שהתפתחה נשרפו ארמונם של אגריפס וברניקי, כמו גם בתי האצילים והעשירים, בית הכהן הגדול, והארכיון בו הוחזקו שטרי החוב. חייליו של אגריפס התבצרו במצודת אנטוניה. ולאחר מצור קצר הותר להם לעזוב את העיר.

במהלך דיכוי המרד נאלצו ברניקי ואחיה לסייע לרומאים. הם יצאו לביירות כדי לקבל את פניו של נציב סוריה, קסטיוס גלוס, וסייעו ל בחיילים ובאספקה. לתקופת שהותם מחוץ לממלכה הושאר בה ממלא מקום, "אותו הפקידו בעת ההיא המלך ואחותו למפקח על המדינה" [יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 11] - עדות נוספת לסמכויותיה הרשמיות של ברניקי.

יוסף בן מתתיהו מעיד שבהיותו מושל הגליל מטעם ממשלת המרד, התעמת עם צבאו של אגריפס והחרים תבואה, שנאספה מכפרי הסביבה, מאסמיה של ברניקי בבית שערים, ושלח אותה לגליל [יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 24]. כאשר הגיע אספסיאנוס לדכא את המרד, סייע לו אגריפס במשלוח חיילים. הוא אירח את אספסיאנוס וצבאו, ואספסיאנוס סייע לו לדכא את המרד בערים טבריה וטריכיי (מִגְדָלָא, הידועה גם בשמות טריכיי וטריכיאה) שהיו חלק ממלכתו. עפ"י יוסף בן מתתיהו, אגריפס הטיל על יוסטוס איש טבריה (היסטוריון, סופר ואיש ציבור ידוע בטבריה, שפעל בתקופת המרד הגדול ברומאים במאה ה-1 לספירה) עונש מוות בפקודת אספסיאנוס, בעקבות תלונת תושבי הדקפוליס (אוטונומיה) על כך שהוביל את ההתקפה של יהודי טבריה עליהם ושרף את כפריהם, ורק בקשותיה של ברניקי הביאו את אחיה להמיר את העונש למאסר ובכך הצילה את חייו [יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 65].

הרומן עם טיטוס

תוך כדי שיתוף הפעולה של אגריפס עם אספסיאנוס, התפתח רומן בין ברניקי וטיטוס, בנו של אספסיאנוס. ברניקי הייתה אז כ-בת 40, וטיטוס צעיר ממנה כ-בן 27 או 30 בלבד [סויטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר שמיני, טיטוס האלוהי, פרקים 1,ו-11], אבל ההיסטוריון הרומי טקיטוס טוען שהייתה בשיא יופייה, והקסימה אפילו את אביו של טיטוס במתנותיה הנפלאות [30.1.30.0 טקיטוס, דברי הימים, ספר 2, פרק 81].

בשנת 68 הודח הקיסר נירון והתאבד, ורומא נקלעה למערבולת של חוסר יציבות לאורך שנת 69, הידועה בשם "שנת ארבעת הקיסרים". לאחר עלות הקיסר גלבה לשלטון במקומו של נירון, נשלח טיטוס לברכו, אך בעת המסע הגיעה אליו הידיעה כי גלבה נרצח. הוא מיהר לשוב ליהודה וטקיטוס מציין כי זה היה רצונו לעמוד לצד אביו בעת המלחמה, אך גם אהבתו לברניקי [טקיטוס, דברי הימים, ספר 2, פרק 2].

אספסיאנוס הסכים להתמודד על השלטון רק אם תובטח לו תמיכת טיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי מומר שהיה נציב מטעם רומא על מצרים, ואחי בעלה הראשון של ברניקי. טקיטוס מספר שברניקי פעלה לקדם את הפיכתו לקיסר בהתלהבות רבה [30.1.30.0 טקיטוס, דברי הימים, ספר 2, פרק 81].

עפ"י ההיסטוריון צבי גרץ (היסטוריון יהודי בולט במאה ה-19 ואיש מחשבת ישראל), ברניקי ביופייה ובעורמתה הביאה את אלכסנדר לתמוך באספסיאנוס, וזאת על מנת שבבוא היום, לאחר מינויו של אספסיאנוס לקיסר, ימונה בנו טיטוס תחתיו והיא תהיה לקיסרית, שכן טיטוס הבטיח להינשא לה.

לאחר דיכויו של המרד הגדול, ערכו אגריפס וברניקי חגיגות לכבודו של טיטוס בבירת ממלכתם, קיסריה פיליפי (פניאס/בניאס) (הורדוס ובעקבותיו פיליפוס בנו, הם בנו מחדש את המקום, וקראו לו "קיסריה פיליפי" לכבודו של אוגוסטוס קיסר [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ב', א', 28]. בשנת 54 העיר עברה לשלטונו של אגריפס השני שבנה אותה מחדש וחידש ימיה כקדם, היא נחנכה בשנת 61 ושמה שונה ל"נירוניאס", על שם נירון קיסר), אשר לרגלי החרמון. בחגיגות אלו נהרגו יהודים רבים במלחמות גלדיאטורים ובמאבקים עם חיות פרא, כנהוג באותה התקופה.

קיומו של קשר רומנטי בין ברניקי וטיטוס אינו נזכר כלל בכתבי יוסף בן מתתיהו, אבל ייתכן ונמצא רמז לרומן עם המלכה היהודייה באגדה התלמודית על חורבן בית המקדש ע"י "טיטוס הרשע" [פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה', שיעור 20, פרק 1, עמוד 265]: "בא טיטוס... תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עברה" [תלמוד בבלי, סדר נשים, מסכת גיטין, דף נ"ו, ע"ב].

ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס מספר שברניקי הייתה בשיא כוחה, וכתוצאה מכך הגיעה לרומא בשנת 75 [פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה', שיעור 21, פרק 1, עמוד 281] כשהיא מלווה באחיה. אגריפס השני קיבל משרת פְּרָאיְטוֹר (תואר של קונסול) וברניקי חיה עם טיטוס בארמונו כבת-זוגו [35.1.35.0 דיו קסיוס, דברי ימי רומא, ספר 66, פרק 15, סעיפים 3-5]. עדות למידת כוחה והשפעתה ניתן למצוא בכתבי הרטוריקן (אמן שכנוע באמצעות שפה) קווינטיליאנוס, שמספר על מקרה בו הוא עצמו טען לטובת ברניקי בבית המשפט, כאשר היא עצמה הייתה השופטת [קווינטיליאנוס, תורת הנאום, ספר 4, פרק 1, 19].

סווטוניוס, היסטוריון רומי בן התקופה, מספר כי טיטוס "חשוד היה בחמדת-בשרים בגלל... אהבתו העזה לברניקה המלכה, אשר הבטיח לה לשאתה לאישה" [37.1.37.0 סויטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר 8, טיטוס האלוהי, פרק 7]. עפ"י מקור מסוף המאה ה-4, הזמין טיטוס לארוחה את הקונסול קיקינה וציווה לחנוק אותו למוות ברגע שעזב את חדר האוכל, בגלל שחשד בו בניאוף עם "אשתו ברניקי" [כותב אנונימי (לעתים מיוחס לסקסטוס אורליוס ויקטור), ספר 10, 4] בעוד שעפ"י סויטוניוס, הוא הוצא להורג מכיוון שהתכוון להמריד את החיילים כנגד אספסיאנוס.

ברניקי ציפתה להינשא לטיטוס וכבר התנהגה כאילו הייתה אשתו, אבל התמרמרות ברומא הלכה וגברה. בנוסף לדברי הרכילות על הקיסר ובת זוגו, הצליחו כמה סופיסטים מהאסכולה הציניקנית לחדור לעיר ולעורר מהומה. דיוגנס הציניקן נכנס לתיאטרון מלא בקהל וגינה את הזוג בנאום פוגעני ארוך, עליו קיבל עונש מלקות. מאוחר יותר, הראס, שחשב שזה העונש שיקבל גם הוא, פצח בנביחות חסרות טעם בסגנון ציניקני, ונענש על כך בעריפת ראשו. כשטיטוס ראה כי הרומאים אינם מרוצים מכך שאשת הקיסר תהיה יהודיה, או מלכה מזרחית, בזוכרם את קלאופטרה מלכת מצרים ואת השפעתה השלילית על יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס, שלח את ברניקי מרומא [35.1.35.0 דיו קסיוס, דברי ימי רומא, ספר 66, פרק 15, סעיפים 3-5].

בשנת 79, לאחר שאספסיאנוס מת וטיטוס הפך לקיסר, חזרה ברניקי לרומא [דיו קסיוס, דברי ימי רומא, ספר 66, פרק 18, סעיף 1]. זמן קצר אחר כך שלח טיטוס את ברניקי בחזרה אל ממלכת אחיה אגריפס, כדי לשמור על אהדת העם, "למרות רצון שניהם" [37.1.37.0 סויטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר 8, טיטוס האלוהי, פרק 7].

עפ"י ההיסטוריון צבי גרץ, חזרה ברניקי אל רוח היהדות וממלכתה הצפונית שימשה כמקלט לפליטים מן המרד. בנוסף הוסיף צבי גרץ, הוצב באתונה פסלה של ברניקי, כשעליו הכיתוב: "המלכה הגדולה בת המלך הגדול יוליוס אגריפס". כתובת מאתונה שנחקקה לכבודה משבחת את ברניקי עקב "דאגתה" לעיר, ומכנה אותה "בת אגריפס המלך וצאצא של מלכים גדולים מטיבי העיר" [40.1.40.0 דניאל שוורץ, אגריפס הראשון: מלך יהודה האחרון, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 145, הערה 104] [פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד', שיעור 2, פרק 1, עמוד 35].

כתובת לטינית מביירות מנציחה את ברניקי, לצד אחיה, בזכות תרומות לשיקום בניין בעיר וקישוטו: "ברניקי המלכה והמלך אגריפס תיקנו מן היסוד את המקדש הזה..., שהמלך הורדוס, שהם מצאצאיו, בנא אותו, אחרי שהידרדר הבניין ברבות השנים, וגם קישטו אותו בשיש ובשישה... עמודים" [40.1.40.0 דניאל שוורץ, אגריפס הראשון: מלך יהודה האחרון, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 145, הערה 104] [דניאל שוורץ, פלביוס יוספוס (יוסף בן מתתיהו): חיי יוסף; מבוא, תרגום ופירוש, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשס"ח-2007, עמוד 76].

למרות שאין מידע על חייה או צאצאיה לאחר שנת 79, ישנם חוקרים הקושרים אליה את יוליה קריספינה בת ברניקיאנוס, הנזכרת בארכיון בּ‏בּ‏תא (בת שמעון, בעלת קרקעות אמידה בעין גדי לאחר חורבן בית שני. ארכיון המסמכים שהותירה אחריה במערה הוא מקור ראשון במעלה להבנת החיים היומיומיים, הכלכליים והמשפטיים בתקופתה. מתוכו מתגלה דמותה כדוגמא לעצמאות נשית בעולם היהודי העתיק) כ"אפיסקופוס" - המפקחת על אחייניו היתומים של בעלה המנוח השני של בבתא. יוליה קריספינה ייצגה בשנים 130-131 לספירה את היתומים והאפוטרופוס שלהם במשפט תביעה נגד בבתא, והחוקרים מעלים את האפשרות שהייתה נכדתה של ברניקי, מבנה ברניקיאנוס [טל אילן, "שילוב נשים בהיסטוריה של בית שני", (מור זיבק, גרמניה 1999), חלק 3, נשים והפפירוסים במדבר יהודה, פרק 8: יוליה קריספינה: נסיכה הרודיאנית בארכיון בבתא, עמודים 217-233].

על שמה מכונים כמה אתרים בסביבות טבריה:

הר ברניקי; הר בגליל הנמצא בסמוך לכנרת דרומית לטבריה. על ההר נמצאו שרידי כנסייה ביזנטית ולצידה מסגד מהמאה ה-8 לספירה.

שמורת מצוקי ברניקי; בשמורה מערכת מערות ברניקי המסועפת ל-80 חדרים חצובים בסלע, באורך כולל של 482 מטרים, ששימשה את תושבי הגליל בתקופת המרד הגדול בין השנים 66-70 לספירה.

אמת ברניקי; אמת המים הקדומה של טבריה מכונה בפי העם 'תעלת ברניקי', השם לא נמצא במקורות הקדומים, הוא מוזכר לראשונה בפי נוסעים במאה ה-19. משערים כי הוא ניתן בעקבות השם 'הר בת המלך', הר ברניקי', שבו כונתה העיר העליונה של טבריה הקדומה.

חוף ברניקי; החוף המוכרז לרחצה נקרא על שם נסיכה חשמונאית מבית הורדוס. רצועת החוף הצרה משתרעת על כמה מאות מטרים מול הכנרת והרי הגולן ולאורכה פזורים עצים מצלים.

בנוסף, יש רחוב בירושלים על שמה.