רחל (חייתה בין השנים 111-135 לספירה. לפי
סיפורי חז"ל, חייתה בסוף תקופת בית שני), הייתה בתו של כלבא שבוע [נקרא כך על
פי התלמוד, כיוון שהיה נדיב גדול, וכל עני שהיה נכנס אליו רעב ככלב היה יוצא שבע]
מעשירי ונכבדי ירושלים, אשר השפיעה על דורות שלמים של נשים יהודיות בהפכה לדגם
חיקוי ומושא להערצה. הסיבה לכך טמונה בסיפור המוכר בינה לבין בעלה רבי עקיבא בן
יוסף (חי בין השנים 50-137 לספירה) תנא ארצישראלי, מגדולי חכמי ישראל, בן הדור
השלישי של התנאים, ומנהיגו הרוחני של מרד בר כוכבא; רחל, בתו של כלבא שבוע הגביר,
מעשירי ירושלים, הציעה לעקיבא שהיה רועה צאן, להינשא לו בתנאי שילמד תורה. אביה
שהתנגד לנישואי בתו עם הרועה הבור, הדיר אותה מנכסיו.
אהבתם של רחל ועקיבא הייתה אחד מסיפורי
האהבה היפים במקורות. מפאת עוניים נאלצו ללון בגורן, אך אהבתם לא הסיחה את דעתם
מהעילה המרכזית שחיברה ביניהם - לימוד התורה. [יהודית רותם, "רחל וברוריה
-האמהות המיתיות שלי", בתוך: לאה שניר (עורכת), עלי שיח, מס' 53, הקיבוץ
המאוחד וברית התנועה הקיבוצית, ת"א, 2005, עמודים 48-55]
לאחר שנישאה רחל לר' עקיבא, בניגוד לרצונו
של אביה, ידעו היא ובעלה התנא חיי עוני ומחסור. הם ישנו במתבן על גבי תבן, ובכל
בוקר היה ר' עקיבא "מלקט תבן מתוך שערותיה". באותו זמן אמר ר' עקיבא
לאשתו: "אילו היה לי הייתי עושה לך ירושלים של זהב (תכשיט יוקרתי עליו חרותה
תמונת ירושלים)". בכדי לנחם אותם התדפק אליהו הנביא על דלתם כשהוא מתחזה
לעני, וביקש מעט תבן, מפני שאשתו ילדה ואין לו שום דבר לכסות בו את התינוק. אמר ר'
עקיבא לאשתו: "ראי, אדם שאפילו תבן אין לו" [תלמוד בבלי, מסכת נדרים נ',
א'].
סיפורם מופיע בשתי גרסאות שונות בתלמוד הבבלי,
מסכת נדרים ב', ע"א; במסכת כתובות ס"ב ע"ב, ס"ג ע"א:
הסיפור מופיע כרומן קלאסי שבו העלילה מתפתחת בתוך מתח בין שני גורמים שביניהם נקרע
האהוב או האוהב - מצד אחד האישה האהובה, ומצד אחד התורה. זמן מה לאחר שנישאו, גַלה רבי עקיבא למקום תורה למשך
שנים ארוכות, וכשנעשה גדול בישראל, חזר לעירו מלווה בתלמידיו הרבים. שורת המחץ
בסיפור נשמעה מפיו של רבי עקיבא לתלמידיו כאשר חזר לעירו ואמר: "שלי שלכם -
שלה הוא", משום שלימוד התורה של הבעל רבי עקיבא, רבם של תלמידים אלו וכל
משנתו ותורתו הם פרי יוזמה של האישה, ומכאן משתמעת אמירה שכמעט אפשר להגדירה
כפמיניסטית.
בעיון מעמיק יש קשר בין חלקו הראשון - בתו
של אחד מנכבדי ירושלים מורדת באביה ובוחרת להתחתן עם בחיר ליבה תוך כדי ויתור על
רכושו. לבין החלק השני - בו היא מדרבנת אותו לקום ולעזוב לטובת לימוד התורה ולטובת
כלל ישראל. הקשר טמון באישיותה האוטונומית והדומיננטית של רחל בסיפור, היא הבוחרת
הן בבן זוגה והן באורח חייה. בסיפור זה, לימוד התורה של רבי עקיבא הוא תוצר של
יוזמה נשית, ואילו בסיפורים אחרים, בהם לרוב האישה ננטשת באופן פסיבי בעקבות
בחירתו האקטיבית של הבעל להתמסר ללימוד התורה.
מסיפורה של רחל משתמע מסר סמוי, האומר: רק
כשהנעה לקיומה של התורה נובעת מן האישה, יצלח הדבר.
בתלמוד הבבלי, במסכת כתובות ס"ב,
ע"ב, נכתב כי: "חזיתיה ברתיה (ראתה בתו, של כלבא שבוע) דהו הצניע ומעלי
(שהיה צנוע ומעולה) אמרה ליה אי מקדשנא לך אזלת לבי רב (אמרה לו, לר' עקיבא, אם
אתקדש לך תלך לבית המדרש?) אמר לה אין (אמר לה כן) איקדשא ליה בצנעה ושדרתיה שמע
אבוה אפקה מביתיה אדרה הנאה מנכסיה (שמע אביה, הוציאה מביתו והדירה הנאה מנכסיו)".
ההכרה בעוצמת ההתנגשות בין ההתמסרות לתורה
לבין המחויבות לחיי משפחה תקינים, והאפשרות להימנע ממתח מסוכן זה היא האחדת
האינטרסים של שני הגורמים המתנגשים - האישה והתורה.
בשני המקורות ניתן לראות כי רחל מנווטת את
חייה ביוזמה, בעצמאות ובעמידה עיקשת על עקרונותיה. היא הנושאת בעול המשפחה לבדה
בעקשנות בלתי נלאית ובהסכמה לחיות במשך שנים בעוני ובבדידות כדי שבעלה ילמד תורה
ויממש את עצמו. גם בתשובתה לאותו רשע, או זקן, על קנטורו היא היוזמת והיא המתירה
לבעלה את המשך הלימוד. לפיכך, רחל איננה מתוארת ככנועה ו/או כמובלת בעל כורחה
בחייה.
ר' עקיבא היה עד בסתר, למה שהתרחש בין רחל
לרשע. הוא שמע את קנטור הרשע על כך שנשארה אלמנה חיה והקשיב לתגובתה, שנאמרה בלא
שידעה על נוכחות בעלה; ומכך שאב את הרשות להמשיך ללמוד תורה.
עד מהרה היא מצאה עצמה רחל מוותרת לא רק על
חיי רווחה, אלא גם על חיי זוגיות תקינים ומקובלים. צער רב חוותה רחל אשת רבי עקיבא
עם בעלה, במסירות נפש למען תורתו. ברבות הימים, לפי אחד המקורות, נהנו ר' עקיבא
ואשתו בשלהי חייהם מחיי עושר ומותרות, שהיו בבחינת פיצוי מאוחר לסבלה במשך שנות
לימודיו הארוכות. בביתם היו "שולחנות של כסף ושל זהב"... "אמרו לא
נפטר (רבי עקיבא) מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב, ועד שעלה למיטתו
בסולמות של זהב. ואשתו הייתה מתקשטת "בקרדוטין (מעיל עם כפפות) ובעיר של זהב
(התכשיט שהוכן עבורה במיוחד)" וכל זאת - כדברי ר' עקיבא במדרש: מכיוון
ש"הרבה צער נצטערה עמי בתורה" [אבות דרבי נתן, פרק ו'].
בנוסף, רחל מצטיירת כבעלת שכל וכושר אבחנה,
כאשר היא עומדת על היכולת והכושר המוצנע בעקיבא בהיותו רועה צאן; יכולתה לבחון את
התנהגותו כלפי הצאן ולהסיק מכך מסקנות מעשיות ומבצעיות מעידה על יכולת ניתוח שכלתנית
שרק בודדים ניחנים בה. תשובתה של רחל לאותו רשע או לשכנותיה "יודע צדיק נפש
בהמתו" מרמז על כך שהיא סומכת על הקשר הרוחני הקיים בינה לבין בעלה למרות
שנות הנתק והמרחק הגיאוגרפי. רחל הכירה את אופיו של ר' עקיבא על סמך התנהגותו כלפי
הצאן בהיותו רועה, ועל סמך בסיסי זה היא בטוחה שיש ביכולתו, להכירה כשתצא לקבל
פניו, גם אם לא תשאל בגד יפה מהשכנות ויראה אותה כך מושפלת בהידמותה לבהמה.
עוד ניתן לומר על רחל המצטטת פסוק מהמקרא
מספר משלי י"ב, י': "יודע צדיק, נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי"; המעיד
על כך שהייתה בעלת ידע, גם אם לא הלכה לבית המדרש ללמוד באופן מסודר, כנראה, למדה
והטמיעה בתוכה את המעט שידעה. אף על פי שציפו מאישה שלא עסקה באופן רשמי בתחום
הרוחני, ניתן לראות כי נפשה נטתה לרוחניות והיא ביטאה זאת בהתנהגותה ע"י
זלזול בפן הגשמי.
כאשר רחל באה להקביל פניו של בעלה מנסים
תלמידיו לדחפה ולדחותה. ר' עקיבא מונע דחייתה באומרו לתלמידיו: "הניחוה שלי
ושלכם שלה הוא" ואינו מסתפק בזיהויה כאשתו. פירוש הדבר הוא, שר' עקיבא מעריך
את פועלה ומסביר שעובדת היות רחל היוזמת והתומכת בלימודיו היא שאפשרה בסיס
לתלמודו, וליכולתו ללמדם דברי תורה. ניתן לומר שר' עקיבא סבור היה כי "שלה"
- הכרתה בערך הצניעות, היא הבסיס ל-"שלי שלכם" - הכרתי והכרתם בערך
הצניעות. מכאן שר' עקיבא מלמד אותנו שכל לימוד שתשתיתו היא הצניעות - מונע את האדם
מלגלוג ושומר אותו מן החטא.
שמה במקורות
ברובם נקראת - ברתיה דכלבא שבוע (בתו של
כלבא שבוע).
המקום היחיד בו היא נזכרת בשמה הוא בפרק ה-6
של אבות דרבי נתן: "עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין. שאם אומר להם -
מפני מה לא למדתם? והם אמרו: מפני שעניים היינו. אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני
ביתר ומדולדל היה. והם אמרו: מפני טפינו. אומרים להם: והלא רביע עקיבא היו לו בנים
ובנות. אלא אומרים להם: מפני שזכתה רחל אשתו".
דמותה בעיניי הפרשנים
בעיניי חז"ל, בתו של כלבא שבוע מהווה
מודל חיובי לרעייה המקריבה את עצמה ואת חייה על מנת לקדם את בעלה.
בראייה הפמיניסטית, לעתים מתייחסת לסיפור
כאל דוגמא לקיפוח, וליחסי הניצול שבין גבר לאישה.
אחרים משבחים אותה, ורואים בסיפורה מודל
להקרבה, הנובעת מאהבת אמת.
דמותה בעיניי יוצרים
הסופרת יוכי ברנדס, נותנת פרשנות לדמותה של
רחל ולמניעיה בספרה "הפרדס של עקיבא". עפ"י ספרה, רחל הייתה הכוח
המניע שגרם לר' עקיבא להפוך מרועה צאן שאינו יודע לקרוא לתנא (מורה חכם הנזכר
במשנה או חי בתקופת המשנה במאה ה-1 וה-2), והייתה לה יכולת לראות באנשים את גדולתם
גם כשהסביבה אינה רואה זאת.
המשוררת והסופרת דליה רביקוביץ, כתבה את
סיפורה של רחל בשיר "רבי עקיבא". השיר, בלחנו של מוני אמריליו ובביצועה
של רבקה זוהר, היה להיט בשנות ה-70 של המאה ה-20. [מילות השיר "רבי עקיבא",
באתר שירונט]
מקום קבורתה
בדרומה של העיר טבריה, סמוך לבית הקברות
העירוני, שוכן מבנה קבר אשר לפי חלק מהמסורות מיוחס למקום קבורתה של רחל בת כלבא
שבוע אשתו של התנא רבי עקיבא.
מבנה הקבר שוכן על הגבול בין בית הקברות
היהודי ובית הקברות המוסלמי, הנמצאים בדרומה של העיר טבריה. הקבר, הבנוי בזלת
מיוחס לפי מסורת יהודית שתועדה במאה ה-16, לרחל בת כלבא שבוע, אשתו של רבי עקיבא.
בשנת 1322, סייר באתר הרב אשתורי הפרחי [היה
חוקר ארץ ישראל והלכותיה, חי בין השנים 1280-1355] בכתביו כותב שהקבר הוא של הגברת
הזקנה.
בשנת 1522, ביקר בטבריה הרב משה באסולה.
בחיבורו "ספר המסעות" הוא מתאר את ביקורו באתר, וכותב שעל הקבר נבנה
מגדל לבן, ומציין: "אומרים כי שם נקברה אשת רבי עקיבא, בתו של כלבא שבוע,
וקוראים לה הזקנה".
בשנת 1832, כתב חיים הלוי הורוויץ בספרו "חבת
ירושלים" (הודפס לראשונה בשנת 1844):
"גם יש לישמעאלים מגדול לבן אומרים כי שם נקברה אשת רבי עקיבא בתו של כלבא
שבוע וקוראים לה הזקינה, ויש גם עתה בניין אחד הנקרא ע"ש הזקינה". [חיים
הלוי הורוויץ, חבת ירושלים, ירושלים תשכ"ד, עמ' 96, באתר HebrewBooks]
בשנת 1882, סיפר רבי אברהם ב"ק, על
ביקורו של הפאשה (תואר כבוד צבאי ואזרחי מקובל באימפריה העות'מאנית ובעולם המוסלמי)
של דמשק בטבריה. בין תיאוריו מופיע ציון של בניין ישן נושן שעפ"י הישמעאלים
נקרא סיטא הזקנה ששם נקברה פאטאמה. בנוסף, מציין ב"ק שבספר חבת ירושלים מצוין
שבקבר נקברה אשת רבי עקיבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה