בּרוּריָה או ברוריא, חיה בין השנים 135-170 לספירה, בתו
של רבי חנינא בן תרדיון ואשתו של התנא ר' מאיר. [חנה קהת, פרקי אמהות - נשים
ישראליות מגיבות ל-"פרקי אבות", עמודים 26-29]
ברוריה, בתו של אחד מגדולי ישראל, הייתה
למדנית ידועה, בתקופה שבה הצניעו נשים את עצמן ונמנעו מלעסוק בתורה, אין זאת כי
אביה פתח לפניה את עולם התורה והדעת, ולפיכך ככל הנראה לא גרס כדברי רבי אליעזר בן
הורקנוס (שהיה רבו) ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תיפלות". [יהודית
רותם, עלי שיח עמוד 52]
ברוריה היא האישה היחידה בתקופת חז"ל
הנחשבת כתלמידת חכמים מן המניין, הן במעמדה והן בדבריה. [חנה קהת, פרקי אמהות נשים
ישראליות מגיבות ל-"פרקי אבות", עמודים 28-29]
חניכתה של ברוריה היה כאשר אביה - מהרוגי
המלכות - הועלה על המוקד כשהוא כרוך בספר תורה כעונש על שהקהיל קהילות ברבים והיה
עוסק ודורש בתורה, בתקופה בה הדבר נאסר ע"י הקיסר הרומי. [רות קלדרון, השוק,
הבית, הלב - אגדות תלמודיות, ירושלים, כתר הוצאה לאור, 2001, עמודים 146-147]
בניגוד לנשות חכמים אחרות שזכו להכרה מפאת
היותן בנות זוג של תלמידי חכמים ו/או בנות לרבנים מכובדים, זכתה ברוריה למעמדה
בזכות עצמה ובזכות ידיעותיה הגדולות בתורה; "שלוש מאות סוגיות של שלוש מאות
חכמים ביום הייתה לומדת", [תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ב, ע"ב]
הספק אדיר, המייצג בבירור את ברוריה כדוגמא טובה ללימוד תורה נכון. [חנה קהת, פרקי
אמהות - נשים ישראל מגיבות ל-"פרקי אבות", עמודים 28-29] ואכן, לא פעם
זכתה פסיקתה לאישורם של חכמים, "יפה אמרה ברוריה". [יהודית רותם, עלי
שיח, עמוד 52] ויש אומרים כי לא מיצתה את הפוטנציאל העצום שראו בה חכמים. [חנה
קהת, פרקי אמהות - נשים ישראליות מגיבות ל-"פרקי אבות", עמוד 28]
התנא ר' יהושע העריך מאוד את דבריה במחלוקת
בין חכמים לר' טרפון ואמר: "יפה אמרה ברוריה" [תוספתא, מסכת כלים מציעא,
פרק א' משנה ג'], אך במשנה מובאת עמדתה בשמו של ר' יהושע, ולא בשמה. [משנה, מסכת
כלים, פרק י"א, משנה ד']
ברוריה הייתה מעורה מאוד בדיונים ההלכתיים
של חכמי התקופה. היא חולקת בתוספתא על אביה, בענייני טומאה וטהרה, וגם שם דבריה
זוכים לשבח, מפי ר' יהודה בן בבא. [תוספתא כלים קמא, פרק ד', משנה ט']
טענה נפוצה היא שברוריה הייתה מניחה
תפילין. אולם אין לכך שום מקור.
בתוך מסכתות התלמוד היא האישה היחידה שדברי
תורה נמסרים בשמה [תוספתא כלים, בבא מציעא א', ו'; שם, בבא קמא ד', י"ז],
ובכך היא קוראת תיגר על הסדר החברתי המקובל בעולמם של חכמים: האיש בבית המדרש ואשתו
- בבית, עולם אשר בית המדרש נשמר כטריטוריה נקייה מנשים. [רות קלדרון, השוק, הבית,
הלב - אגדות תלמודיות, עמודים 146-147]
גם אישיותה המיוחדת מזדקרת בהבלטה ובהנגדה
לדמויות הגבריות הסובבות אותה; וברוב הסיפורים ידה על העליונה. [חנה קהת, פרקי
אמהות - נשים ישראליות מגיבות ל-"פרקי אבות", עמוד 29]
כאישה דעתנית וכאשתו של רב (ר' מאיר),
ביטאו תשוקתה וכישרונה בלימוד תורה מלחמה של ממש כנגד התרבות הגברית הפטרנליסטית.
בקיאותה, חריפותה וכוונותיה של ברוריה להיעשות המשך לאביה, יצרו איום ברור על הסדר
החברתי. [רות קלדרון, השוק, הבית, הלב - אגדות תלמודיות, עמודים 146-147]
ישנם מקורות הרואים ב-ברוריה כאישה מתנשאת,
מזלזלת, ולפעמים אף בוטה. היא מכנה את ר' יוסי הגלילי בכינוי שוטה, 'גלילי שוטה'.
כפי שמסופר עליה בתלמוד, שאל אותה ר' יוסי: באיזו דרך נלך ללוד? והיא השיבה לו
בגערה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים "אל תרבה שיחה עם אישה", היה לך
לומר "באיזה ללוד". [תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, ע"ב] וגם
[חגית מיטלמן, ... ברוריה אשת ר' מאיר..., אתר דעת]
עוד מסופר בתלמוד בבלי, על שהתנצחה עם
צדוקי על פרשנות פסוק בנביא, והחזירה לו מענה ניצח. [תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף
י', ע"א]
מסופר עליה שלימדה את בעלה ר' מאיר להתפלל
לחזרתם בתשובה של הרשעים ולא לכיליונם. כי לר' מאיר היה שכן רע שהיה מצער אותו
מאוד, עד שר' מאיר התפלל עליו שימות. אמרה לו ברוריה, על דרך הדרש, כי כתוב:
"ייתמו חטאים" (מלשון חֵטְא) ולא
חוטאים, ו"רשעים עוד אינם" מכיוון שחזרו בתשובה. זאת על דרך המדרש
"יש אם למסורת ואין אם למקרא" שכן על דרך הפשט, משמעות המילה "חַטָּאִים" (עם פתח ודגש) היא חוטאים, בעוד
שמשמעות המילה "חֲטָאִים" (בחטף
פתח ובלי דגש) היא מעשים. ["אִם רוּחַ
הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ
חֲטָאִים גְּדוֹלִים": מגילת קהלת, י', ד'] וגם [תלמוד בבלי, מסכת
ברכות, דף י', ע"א]
חשוב לציין, כי רבים מהמקורות הדנים
ב-ברוריה, מוצאה המשפחתי אינו גורם המשפיע על מהלך הסיפור המתואר, בו יכולה הייתה
להשתלב באותה מידה דמות אחרת. [ד"ר יפעת מוניקדם, "ברוריה כדמות
אנלוגית-ניגודית לר' מאיר", בתוך: מנחם כ"ץ וישראל רוזנסון (עורכים),
דרך אגדה ביטאון המרכז להוראת האגדה מכללת אפרתה, כרך ב', ירושלים, תשנ"ט,
עמודים 37-38]
ברוריה מתאפיינת בדרך לימוד שנויה במחלוקת:
מן הסיפורים עולה כי היא 'רעבה' ללימוד תורה, פרשנית מוכשרת המייחסת חשיבות לגוף,
רגישה למציאות אנושית ומאמינה בחינוך. ניכרים בה חוש ההומור, הביקורתיות החדה
והאירוניה הדקה. [רות קלדרון, השוק, הבית, הלב - אגדות תלמודיות, עמודים 146-147]
התגלית העיקרית שנובעת מהסיפורים היא
שברוריה לימדה בבית המדרש תלמידים ממין זכר, תופעה חריגה בהיסטוריה היהודית. בשל
כך היא מהווה דמות יוצאת דופן, בתקופה בה השמיעו חכמים אמרות השוללות לימוד תורה
לנשים. בנוסף, מהסיפורים עולה כי היא הייתה מורה שתלטנית ובעלת מזג חם. [חנה קהת,
פרקי אמהות - נשים ישראליות מגיבות ל-"פרקי אבות", עמוד 30]
ברוריה הציעה דרכים לייעול לימוד התורה, עד
כדי כך שבעטה (בטשה)
בתלמיד שלמד בלחישה, ואמרה לו "ערוכה
בכל ושמרה" [שמואל ב', כ"ג, ה'] אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת,
ואם לאו אינה משתמרת; אם אתה מתאמץ בתורה בכל גופך היא משתמרת. [תלמוד בבלי, מסכת
עירובין, דף נ"ג, ע"ב] וגם [חגית מיטלמן, ... ברוריה אשת ר' מאיר...,
אתר דעת]
ברוריה מתוארת כבעלת חוזק נפשי ותבונת חיים
רבה. במדרש משלי מסופר ששני בניה, שהיו בעלי מידות טובות ותלמידי חכמים, מתו בשבת.
היא כיסתה את הגופות בסדין, וחיכתה שבעלה יגיע מבית המדרש במוצאי שבת, כיוון שלא
מתאבלים בשבת. כשהגיע הביתה דאגה ברוריה שיעשה הבדלה ויאכל דבר מה, ולאחר מכן שאלה
אותו: אם אדם שהפקיד אצלך פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה, מה לעשות? ענה ר' מאיר
נחרצות שיש להשיב את הפיקדון. לקחה אותו ברוריה אל שני הבנים המתים ואמרה כי
הקב"ה נתן להם פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה. כך הצליחה לנחם אותו, עד שקרא
עליה את הפסוק "אשת חיל מי ימצא".
באחד הסיפורים, ברוריה מתגלית כאישה היכולה
לקבל את מר גורלה תוך השלמה דתית כאשר מתו שני בניה. על כך ועל רגישותה בבחירת
המהלכים כיצד לבשר את הבשורה המרה לבעלה ע"י ציטוט מספר איוב, היא תוארה
בדרשה כאשת חיל. [חגית מיטלמן, "רחל אשת ר' עקיבא וברוריה אשת ר' מאיר כמודל
לחיקוי", בתוך: יצחק הקלמן (עורך), הגיגי גבעה - שנתון המכללה הדתית לחינוך -
גבעת וושינגטון, כרך ב', ירושלים, תשנ"ד, עמודים 49-59] כך בא לידי ביטוי
עולמה הרוחני והפילוסופי והיא מתוארת כסמל האישה והאם הגדולה, המסוגלת להכיל גם את
צער בעלה. [יהודית רותם, עלי שיח, עמוד 52]
מותה של ברוריה
רש"י, בפירושו לתלמוד, מביא אגדה
המתבססת בעקיפין על התלמוד [תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, ע"ב].
סיפור מותה של ברוריה מוכר בשם 'מעשה
ברוריה'; ברוריה מלגלגת על דברי חכמים, שאמרו "נשים דעתן קלה עליהן"
(שנשים אינן עומדות בפני פיתוי מיני, בעינויים, בעמידה בלחץ, ואין אמרה זו מפחיתה
מבחינה שכלתנית). ייתכן שברוריה הבינה את דבריהם כזלזול המופנה כלפי הנשים וסברה
שכוונת האמרה היא - שנשים אינן רציניות ואין לצפות מהן בתחום האינטלקטואלי. אם כך
סברה, אפשר שעל סמך ניסיונה המעשי ברכישת הדעת והלימוד, הרגישה שהיא ההוכחה לכך
שאי אפשר לטעון כנגד הנשים על מיעוט דעתן או שכלן. [חגית מיטלמן, ... ברוריה אשת
ר' מאיר..., אתר דעת]
לגלוג זה חרה לבעלה ר' מאיר, אשר יזם מעשה
מאחורי גבה, וציווה על אחד מתלמידיו להעמידה בניסיון ובפיתוי לדבר עבירה. ברוריה
נפלה בפח שטמן לה בעלה וכאשר הבינה את שאירע, החליטה לחנוק את עצמה למוות והיא
התאבדה. לאחר מעשה, ברח בעלה מן הארץ ל-בבל מחמת הבושה [חגית מיטלמן, "רחל
אשת ר' עקיבא וברוריה אשת ר' מאיר כמודל לחיקוי", בתוך: יצחק הקלמן (עורך),
הגיגי גבעה - שנתון המכללה הדתית לחינוך - גבעת וושינגטון, כרך ב', ירושלים,
תשנ"ד, עמוד 52], וכך איבד בו זמנית את רעייתו, את משפחתו ואת מקומו במרחב
הציבורי.
קשה להניח שברוריה בעלת הידע הנרחב, לא
ידעה את פירוש האמרה על רקע הקשרה. אולם, ייתכן שיש בסיס להנחה שמקור לגלוגה היה גאוותה
על הישגיה העיוניים. הידמותה לחכמים וההכרה שהיא עולה על חלק מהם ביכולתה הניעו
אותה לחשוב שניתן לבטל כל הבדל בין גבר לאישה, ועל כן זלזלה בדברי חכמים על טבע
האישה. [חגית מיטלמן, ... ברוריה אשת ר' מאיר..., אתר דעת]
'מעשה ברוריה' נשמר במסורת ושימש ל-'תוכנית
הלימודים' של בנות ישראל כסיפור איום. 'מי שתעז ללכת בדרכיה (של ברוריה), סופה
יהיה מר כשלה'. אפילו כיום, כאשר בית המדרש כבר נפתח בפני נשים, עדיין יש המחזיקים
בפירוש 'מעשה ברוריה' כמעשה של אישה חזקה 'מדי' שכביכול באה על עונשה בשל עוצמתה
או בשל חטא הניאוף. אך קריאה זו, מחטיאה את הסיפור כסיפור ביקורת חריף על ר' מאיר.
[רות קלדרון, השוק, הבית, הלב - אגדות תלמודיות, עמודים 146-147]
רבנו נסים (ר' ניסים בר יעקב), מביא הסבר
אחר, המבוסס אף הוא על אותו סיפור בתלמוד, ולפיו ברח ר' מאיר לבבל יחד עם ברוריה,
לאחר שהרומאים רדפו אחרי משפחתה, הוציאו להורג את אביה ואמה, ושלחו את אחותה לבית
בושת רומאי. הסבר זה קרוב יותר לפשט התלמוד.
מהר"ץ חיות (הר' צבי הירש חיות), סבור
כי בידי רש"י היו ספרי מדרשים רבים שנעלמו מעינינו ברבות השנים והם מקורו של
רש"י למעשה של ברוריה. מהר"ץ מפרט עוד מספר מקומות בהם מתאר רש"י
אגדות שמקורן נעלם מאיתנו. [אגרת בקרת, דף ל"ה, ע"ב; אגרת בקרת - ד"ה
"עוד היה אצלנו" - מתוך אתר hebrewbooks]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה