שלומית [עפ"י תרגום שמחוני לתולדות
מלחמת היהודים עם הרומאים: ספר א', ח', ט', הערת שוליים 10 - "אני משתמש בשם
המקראי. ביוונית סלומֵי"]
או שלום [עפ"י תרגום שליט לקדמוניות היהודים], ההגייה ביוונית: סלומֵה או סלומֵי,
נולדה במחצית הראשונה של המאה ה-1 לפנה"ס [4.2.4.1.4.0 אריה כשר, אליעזר
ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007; עמ' 441, הערה 52: לפי חישובי ניקוס
קוקינוס, שלומית נולדה כנראה בשנת 57 לפנה"ס; בעלה יוסף נולד בשנת 95 לפנה"ס;
הם נישאו בשנת 44-45, כשמלאו לה 13 שנים; ויוסף היה בן 60 במותו]
שלומית הייתה אחותו של הורדוס, מלך יהודה.
היא נולדה לאחת מן המשפחות המכובדות באֱדוֹם. סבה, אנטיפס, היה מושל אדום מטעם אלכסנדר ינאי
ושלומציון [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, א', ג', 10], ואביה,
אנטיפטרוס האדומי, היה אפוטרופוס על יהודה מטעם יוליוס קיסר [יוסף בן מתתיהו,
קדמוניות היהודים, ספר 14, ח', ה', 143] [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם
הרומאים, ספר א', י', ג'] וידידו של הורקנוס השני [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות
היהודים, ספר 14, א', ג', 8]. אמה, קיפרוס, הייתה נסיכה ערבייה ממשפחת המלוכה
הנבטית.
לשלומית היו ארבעה אחים: פצאל (אחיה הבכור),
הורדוס, יוסף ופירורא [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א',
ח', ט']
היריבות עם מרים החשמונאית
שלומית נזכרת לראשונה בכתבי יוסף בן מתתיהו
בתיאור בריחתו של הורדוס מפני צבא הַפַּרְתִּים,
בעלי בריתו של מתתיהו אנטיגונוס, המלך החשמונאי האחרון, לאחר שהורדוס הוכתר למלך
יהודה ע"י רומא בשנת 40 לפנה"ס. בעצת אלכסנדרה השנייה, אם ארוסתו מרים
החשמונאית, ברח הורדוס לאדום עם חייליו וגם עם הנשים (ביניהן אמו, אחותו, ארוסתו
ואמה) [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, י"ג, ז', 353].
הורדוס השאיר את הנשים ב-מצדה, לפני שהמשיך
ל-פטרה ב-ערב (הממלכה הנבטית) [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14,
י"ג, ט', 362].
אנטיגונוס, מצדו, הבטיח את הנשים בפמליית
הורדוס ל-פרתים, כתוספת לכסף שהתחייב לשלם להם. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות
היהודים, ספר 14, י"ג, י', 365] לכן הטיל מצור על מצדה, אבל גשם שירד, מילא
את בורות המים ואפשר לנצורים להישאר שם ולא לנסות לברוח ל-ערב. [יוסף בן מתתיהו,
קדמוניות היהודים, ספר 14, י"ד, ו', 390]
דמותה של שלומית, כפי שמצטיירת בספריו של
יוסף בן מתתיהו, היא של אישה תככנית, שמעצם היותה אחות המלך ואחת האנשים הקרובים
והנאמנים לו ביותר, לא נמנעה מלבחוש בענייני חצר המלוכה.
את יריבתה העיקרית לתשומת לבו של הורדוס
ראתה שלומית ב-מרים, גיסתה, ומשום כך ניסתה ככל יכולתה להבאיש את ריחה וכך להמעיט
מהשפעתה של מרים על הורדוס.
יוסף בעלה הראשון
לאחר שרצח, בתאונת טביעה בבריכה בארמונו
ביריחו, את אריסטובולוס השלישי בשנת 36 לפנה"ס, הכהן הגדול האחרון מבית
חשמונאי ואחיה בן ה-17 של מרים אשתו, זומן הורדוס אל מרקוס אנטוניוס כדי להתנצל על
כך. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ג', ה', 64]
בזמן הפגישה ביניהם פשטה שמועה ש-אנטוניוס
עינה את הורדוס למוות. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ג', ז', 71]
כשחזר, עדכנה אותו שלומית ש-אלכסנדרה כבר הצליחה לשכנע את יוסף, בעלה (של שלומית)
[4.2.4.1.4.0 אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007; עמ' 441,
הערה 52: לפי חישובי ניקוס קוקינוס, שלומית נולדה כנראה בשנת 57 לפנה"ס; בעלה
יוסף נולד בשנת 95 לפנה"ס; הם נישאו בשנת 44-45, כשמלאו לה 13 שנים; ויוסף
היה בן 60 במותו], לברוח מן הארמון ולהימלט אל המחנה הרומאי לשם הגנה, אחר כך יראה
אנטוניוס את מרים ויחזיר להן את השלטון [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר
15, ג', ז', 72-73]. מלבד זה, העלילה על יוסף בעלה, ש"נזדווג למרים לעתים
תכופות". שקריה של שלומית על בגידתה של מרים בהורדוס, נבעו בין היתר
מהתנשאותה של מרים על משפחת הורדוס בכלל ועל הנשים במשפחתו בפרט [יוסף בן מתתיהו,
קדמוניות היהודים, ספר 15, ג', ט', 81].
היא הייתה לועגת לשלומית ואמה על מוצאה
הנחות של משפחתן והשנאה הייתה הדדית [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15,
ז', ד', 220].
היא אמרה דברים קשים מאוד על אחותו ואמו של
הורדוס וקנאה עזה אכלה אותן. הן בדו עליה דברים רבים, שבגדה בו ושלחה את תמונתה
אנטוניוס. הורדוס חרד שאשתו תילקח ממנו ע"י שליט המזרח של האימפריה הרומאית
[יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ב, ג']. כשיצא
הורדוס לנסיעה ארוכה, הפקיד את מרים בידי יוסף, סוכן הבית (ובעלה של שלומית),
וציווה עליו להרוג את מרים במקרה אנטוניוס יוציא אותו להורג [יוסף בן מתתיהו,
תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ב, ד']. מה שגרם לצוות את שניהם
להורג [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ב, ה'].
לדעת ההיסטוריון אריה כשר, שלומית השיגה
בכך יעד נוסף מלבד התנכלות לאויבתה האישית - היא הצליחה בהזדמנות זאת להיפטר מבעלה
המבוגר ממנה בשנים רבות [אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, עמ'
117, 119-120; עמ' 440, הערה 39: עפ"י קוקינוס, יוסף היה דודה של שלומית
(אחיו של אנטיפטרוס אביה) ומבוגר ממנה ב-38 שנים. לדעת כשר, היא נישאה לו כנראה
בהיותו אלמן].
קוסטובר בעלה השני
היה מושל אדום ועזה בזמן מלכותו של הורדוס.
היה יהודי ממוצא אדומי. מוצאו היה ממשפחת אצולה
בעלת עושר והשפעה גדולה באדום. אבותיו היו כהני דת אלילית אדומית שאולצו להתגייר
עם כיבושה של אדום ע"י החשמונאים בזמן שלטונו של יוחנן הורקנוס הראשון.
יוסף אכן הוצא להורג [4.2.4.1.4.0 אריה
כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007; עמ' 441, הערה 52: לפי חישובי
ניקוס קוקינוס, שלומית נולדה כנראה בשנת 57 לפנה"ס; בעלה יוסף נולד בשנת 95
לפנה"ס; הם נישאו בשנת 44-45, כשמלאו לה 13 שנים; ויוסף היה בן 60 במותו],
ובשנת 34 לפנה"ס [אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, עמודים
129-130] שלומית נישאה ל-קוסטובר [בלטינית: קוסטוברוס, בתרגום שמחוני: כוסתובר,
בתרגום שליט: קוסגבר] [25.1.25.0 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם
הרומאים, ספר א', כ"ד, ו'], אדומי ממשפחת כהני האל קוס, שמונה ע"י
הורדוס למושל אדום ועזה.
קוסטובר פיתח שאיפות אישיות ולאומיות,
כשהחליט לקבל את מרותו של הורדוס. הוא חשב שהאדומים צריכים להתנער מחוקי היהודים
והשלטון היהודי ולחזור למסורת שלהם. כך פנה ל-קליאופטרה מלכת מצרים, טען בפניה
ש-אדום הייתה מאז ומתמיד חבל ארץ ששייך למצרים וביקש שתדרוש את החבל אנטוניוס, אז
יקבל קוסטובר את מרותה כשליט אדום. קליאופטרה ביקשה את אדום אנטוניוס, אך הוא סירב
למלא את מבוקשה. בעקבות זאת, הורדוס רצה להורג את קוסטובר, אבל סלח לו לבקשת
שלומית ו-קיפרוס. כעבור זמן מה, לאחר ריב בין שלומית ובעלה, שלחה שלומית ל-קוסטובר
גט, בניגוד לחוק היהודי, המאפשר רק לגבר לעשות זאת ומונע מהאישה להינשא שוב ללא
הסכמת בעלה.
כדי להסביר את מעשיה, טענה שלומית בפני
הורדוס שעשתה זאת מתוך אהבתה אליו, כי קוסטובר תכנן לבצע הפיכה [יוסף בן מתתיהו,
קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ט', 253-260].
הורדוס הוציא להורג גם את בעלה השני של
אחותו. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ח', 252] [יוסף בן מתתיהו,
קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', י', 266]
חילופי השלטון ברומא אחרי קרב אקטיוס
(עימות מכריע של המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית. הקרב היה ימי בין הצי של
אוקטוויאנוס לבין הצי של מרקוס אנטוניוס, והסתיים בניצחון של אוקטוויאנוס. לאחר
ההפסד בקרב לא הצליח אנטוניוס לשקם את צבאו ואת הצי, ובכך הביא לתבוסתו במלחמה,
ולהתאבדותו שלו ושל קליאופטרה, המלכה האחרונה של השושלת התלמיית במצרים) בשנת 31
לפנה"ס העמידו בסכנה את שלטון הורדוס, שהיה נאמנו של אנטוניוס.
הורדוס יצא לרודוס להתייצב בפני המנצח,
הקיסר אוגוסטוס, והשאיר את אמו, אחותו וכל משפחתו במצדה, ואילו את מרים ואלכסנדרה,
שבגלל מריבותיהן של שלומית ו-קיפרוס לא יכלו לגור באותו מקום, השאיר באלכסנדריון [סָרְטָבַה או אלכסנדריון הוא מבצר
קדום ששכן על כיפת הר גבוה ברכס ההרים בדרום מזרח השומרון, מעל לבקעת הירדן. הדעה
המקובלת על רוב החוקרים כי המבצר נבנה ע"י אלכסנדר ינאי. סרטבה מוזכרת כתחנה
השנייה בשרשרת התחנות, בהן הודלקה משואה להעברת הידיעה על קידוש החודש בימי בית
מקדש השני]. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ו', ה', 184-185]
למרות זאת, המריבות לא פסקו. שלומית
ו-קיפרוס, מתוך שנאתן למרים, ניצלו את כעסו של הורדוס על יחסה המריר של מרים אליו,
הסיתו אותו נגדה ועוררו את קנאתו אליה. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר
15, ז', ג', 213] הזדמנות כזאת הופיעה כאשר הורדוס התרגז מאוד, לאחר שספג גידופים
ממרים על כך שרצח את סבה הורקנוס השני בשנת 30 לפנה"ס ואת אחיה. שלומית ניצלה
את המהומה ושלחה את שר המשקים לספר להורדוס, שמרים פיתתה אותו להכין איתה 'שיקוי
אהבה' בשביל הורדוס והוא לא יודע מה יש בדיוק בשיקוי. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות
היהודים, ספר 15, ז', ד', 223]
בעקבות האשמה זו, של ניסיון התנקשות
בהורדוס, מרים נידונה למוות. לאחר מכן שינה הורדוס את דעתו וחשב לכלוא אותה באחת
המצודות, אבל שלומית ואנשיה שכנעו את הורדוס, שהשארת מרים בחיים תעורר מהומות ויש
לבצע את גזר הדין בשנת 29 לפנה"ס. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר
15, ז', ד', 231]
היריבות עם בני מרים החשמונאית
שלומית הצליחה לסלק מדרכה את יריבתה
הנצחית, אבל לא חסרו יריבים נוספים. כשחזרו אלכסנדרוס השלישי ואריסטובולוס הרביעי,
בניה של מרים, מאיטליה לאחר לימודיהם, חששו שלומית ואנשי סיעתה האחראים על האשמות
שהביאו את עונש המוות למרים, שכאשר הבחורים יגיעו לשלטון יצטרכו שלומית ואנשיה לתת
את הדין על פשעם. לכן הפיצו סיפורים חדשים, על כך שהבחורים לא אוהבים את העובדה
שהם חיים בביתו של הורדוס, רוצח אמם. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16,
א', ב', 8]
התככים והמריבות המשפחתיות קיבלו רובד
נוסף, כשהגיעו בני מרים לפרקם, אז השיא להם הורדוס נשים: ברניקי, בתם של שלומית
ו-קוסטובר, לאריסטובולוס, [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר
א', כ"ג, א'] [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה',ד', 133]
ו-גלפירה, בתו של ארכיאולוס מלך קפדוקיה,
ל-אלכסנדרוס. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, א', ב', 11]
המריבה בבית המלך החמירה עוד יותר, כאשר שלומית
העבירה את שנאתה למרים, אל בניה של מרים ועשתה כמיטב יכולתה לא להשאיר אף צאצא של
מרים, שיוכל לנקום את מותה. בניה של מרים לא נשארו חייבים וביטאו את שנאתם לשלומית
ו-פרורא בגלוי. הם קיוו שכעסם של הצעירים יוביל אותם לאלימות כלפי הורדוס עצמו
ומיהרו להזהיר אותו בפני נקמתם של בניו. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר
16, ג', א', 66-73]
אנטיפטרוס, בנו של הורדוס מ-דוריס, החל
להתקרב לשלומית ותרם גם הוא לסכסוך בינה לבין שני אחיו בני מרים, מתחריו לירושת כס
המלוכה. [38.1.38.0 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א',
כ"ד, ב']
גלפירה, ששנאה את שלומית כאישה נאמנה לבעלה
אלכסנדרוס, התנשאה על בתה ברניקי [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז',
ב', 193] והרגיזה את שלומית כאשר הרבתה לדבר על ייחוס משפחתה, לעומת מוצאה הנחות
של משפחת הורדוס. [38.1.38.0 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים,
ספר א', כ"ד, ב']
גם אריסטובולוס, חתנה, הפך עצמו מושא שנאתה
של שלומית, לאחר שבתה ברניקי בכתה לפניה שבעלה בז לה כי מוצאה ממשפחה נחותה, בעוד
אחיו נישא לבת מלכים.
שלומית לא התאפקה ומיהרה לספר הכול
להורדוס, שנתן אמון בדבריה על בנו. [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם
הרומאים, ספר א', כ"ד, ג'] מתוך שנאתה, שלומית לא הרשתה לבתה להפגין חיבה
לאריסטובולוס בעלה, אלא פיתתה אותה לדווח לה כל מה שנאמר ביניהם. כך הפכה ברניקי
לאויבת לבעלה, שכדי לגרום לאמה קורת-רוח, הייתה מספרת לה שהאחים שונאים את הורדוס
אביהם ומאיימים שאם יגיעו לשלטון, יתנקמו בנשים האחרות של הורדוס ובניהם.
שלומית מיהרה לספר על כך להורדוס, [יוסף בן
מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ג', 201-205] אבל לא הסתפקה בכך והכניסה
אפילו הורדוס לעלילותיה, כאשר פירורא סיפר ל-אלכסנדרוס, ששמע משלומית, שהורדוס
מאוהב ב-גלפירה 'וקשה לו לכבוש את יצרו'. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר
16, ז', ד', 206] כאשר שמע הורדוס את הדבר מ-אלכסנדרוס, התעמת על כך עם פירורא,
שהאשים מצדו את שלומית כמקור העלילה.
שלומית, שהייתה נוכחת בשיחה, הכחישה מיד
תוך ש-'מרטה את שערותיה וטפחה על שדיה' כדי ליצור אמינות, וטענה שכולם מנסים לגרום
להורדוס לשנוא אותה, בגלל שהיא אוהבת אותו וצופה את הסכנות האורבות לו.
המריבה גדלה והלכה עד שהורדוס שלח את אחיו
ואחותו בכעס ושיבח את בנו על כך שבא לספר לו. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים,
ספר 16, ז', ה', 213-218]
סילאיוס המאהב
נשי המלך שנאו את שלומית 'כי ידעו שהיא
מרשעת גמורה' והיו מדברות אל הורדוס נגדה. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר
16, ז', ה', 219] כך קרה כאשר סילאיוס, צעיר יפה שניהל את ענייניו של עבדת מלך
ערב, ראה את שלומית בזמן שישב לסעודה אצל הורדוס. כאשר נודע לו שהיא אלמנה, פתח
איתה בשיחה. שלומית מצידה פיתחה רגש הדדי כלפיו ורצתה להינשא לו. כאשר הגיעו הנשים
למשתה, הן ראו את מה שמתפתח בין השניים ודיברו עם הורדוס על חוסר הצניעות שלהם.
הורדוס ביקש מ-פירורא שישים לב להתנהגותם וזה סיפר לו 'ששניהם לא הסתירו את חשקם,
לא בתנועותיהם ולא במבטיהם'. כעבור זמן מה, חזר סילאיוס להורדוס וביקש את ידה של
שלומית, והוסיף שלנישואין יהיה ערך פוליטי, כאשר הוא יהפוך למלך ערב. הורדוס שאל
את שלומית והיא הסכימה מיד, אבל כאשר הודיע הורדוס ל-סילאיוס שהתנאי לכך הוא
'שיקבל על עצמו את מנהגי היהודים', סירב וטען שאם יעשה כך 'ירגמוהו הערבים
באבנים'. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ו', 220-225]
זמן מה אחר כך, סיפר פירורא להורדוס,
ששלומית כבר התארסה עם סילאיוס, 'המשנה ל-עבדת מלך הערבים', שבינתיים הפך לשונא
נפשו של הורדוס. ההאשמה התגלתה אמנם כנכונה, אבל שלומית זכתה לחנינה מהורדוס,
[25.1.25.0 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ד,
ו'] מה שלא מנע מ-פירורא והנשים לטפול עליה עלילה, שכבר 'נזדווגה לו לערבי'. [יוסף
בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ו', 226]
קשרי הנישואין בתוך משפחת המלוכה המשיכו
להסתעף ולהתהדק, כשבניו ובנותיו של הורדוס משמשים אמצעי לכוח פוליטי הנובע
מה-קירבה אליו.
הורדוס אירס את בתו הבכורה ל-פירורא,
שהתחמק מלהתחתן איתה כי חזר לאשתו הקודמת. אז ביקשה אותה שלומית עבור בנה
אנטיפטרוס והורדוס הסכים, אבל פירורא שכנע אותו ש-אנטיפטרוס לא יאהב אותה בגלל מות
אביו קוסטובר מידיו של אביה הורדוס, וראוי יותר שתינשא לבנו שלו. הנערה נישאה לבנו
הצעיר של פירורא. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ו', 227-228]
בסופו של דבר, השיא הורדוס לאנטיפטרוס בנה של שלומית את בתו קיפרוס. [יוסף בן
מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד', 130]
יחסיה של שלומית עם בני מרים המשיכו להתדרדר.
אלכסנדרוס ניסה לנקום באויביו וכתב נגדם ספרים, בהם סיפר שהיה שותף לקשר נגד
הורדוס בו היו שותפים גם פירורא ואנשיו והוסיף ש-'שלומית נכנסה אליו בלילה כדי
להזדווג לו שלא ברצונו'. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ד', ה', 257]
[יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ה', כ"ה, א']
אריסטובולוס מצדו, הזהיר את שלומית שהורדוס
מתכוון להרוג אותה, לאחר שהתחדשו השמועות על כוונתה להינשא בסתר ל-סילאיוס הערבי
ולגלות לו את סודותיו של הורדוס. שלומית מיהרה לספר על אזהרתו של אריסטובולוס
להורדוס, שציווה מיד לאסור את שני האחים. [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים
עם הרומאים, ספר א', כ"ז, א']
כאשר עמדו האחים למשפט ב-יריחו, פנה
אריסטובולוס לשלומית והתריס בפניה שגם היא הייתה בסכנת מוות כאשר סיפרו שמסרה
ל-סילאיוס מידע פנימי מתוך תקווה להינשא לו.
שלומית מיד סיפרה גם את זה להורדוס, שציווה
לאסור אותם בנפרד. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י', ה', 322-323]
שני האחים נשפטו ב-ביירות שלא בפניהם, אבל
בנוכחות שלומית ו-פירורא, [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר
א', כ"ז, ב'] ובסופו של דבר הוצאו להורג בשנת 7 לפנה"ס. [יוסף בן
מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ז, ו']
יחסיה עם אנטיפטרוס בן הורדוס
אלכסא בעלה השלישי
שלומית הרבתה להתחנן להורדוס, שייתן לה
להינשא ל-סילאיוס הערבי, ואפילו ביקשה לשם כך את עזרת ליוויה אשת הקיסר אוגוסטוס.
אבל הורדוס סירב וחיתן אותה בעל-כורחה עם אחד מקרוביו, אלכסא. [55.1.55.0 יוסף בן
מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ח, ו'] ליוויה היא
ששכנעה את שלומית שלא תסרב לנישואין עם אלכסא, כי הורדוס נשבע שישנא אותה אם לא
תסכים. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, א', א', 10]
נישואיה של שלומית לאיש החשוב ביותר בקרבתו
של הורדוס, גרמו לאנטיפטרוס (בנו של הורדוס) לעשות ככל יכולתו להתקרב אליה. הוא
ניסה בעזרת מתנות לקנות את לבה, אבל שלומית הכירה את אופיו האמיתי ולא הלכה שולל
אחר מזימותיו. למרות זאת, הצליח להשיא את בתה ברניקי (אלמנת אריסטובולוס), לדודו
תאודיון, אחיה של אמו דוריס.
בת האחרת של שלומית נישאה לבנו של אלכסא.
[יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, א', א', 7-9] [יוסף בן מתתיהו, תולדות
מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ח, א'] [55.1.55.0 יוסף בן מתתיהו, תולדות
מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ח, ו']
היריבות עם קבוצת אנטיפטרוס ופירורא
אנטיפטרוס ופירורא מילאו את מקומם של בני
מרים כאויביה העיקריים של שלומית. היא השתדלה לסכסך ביניהם, כי חשבה שהידידות
ביניהם רעה להורדוס. שלומית סיפרה לו על פגישותיהם הסודיות וטענה שהן נועדו לפגוע
בו, שאם לא כן, היו נפגשים בגלוי. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ב',
ד', 36-40]
האגף הנשי של הברית הזאת כלל את אשת
פירורא, אמה ואחותה, יחד עם דוריס, אמו של אנטיפטרוס. אלו הפכו לדומיננטיות בחצר
המלוכה, כשרק שלומית עומדת בדרכן. "המרגלת" דאגה לדווח להורדוס על מעלליהן ודיברה רעות על
אשת פירורא [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', כ"ט,
א'-ב'], כדי להחשיד אותה בקשירת קשר.
לאחר שמנהיגי הפרושים סירבו להישבע אמונים
לקיסר ולרומא, קנס אותם הורדוס, ואשת פירורא, כמו שאר הנשים בבית המלוכה הייתה
אוהדת שלהם, שילמה את הקנס עבורם. אלה "גמלו לה" וניבאו ששלטון בית
הורדוס יעבור למשפחת פירורא. כאשר שלומית שמעה על כך, סיפרה למלך, שהרג את הפרושים
שהודו בכך. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ב', ד', 41-44]
גם אנטיפטרוס הסתבך, כשנתפס בעלילה שרקם
נגד שלומית. הוא שיחד את אקמי, המשרתת היהודייה של ליויה אשת הקיסר, כדי שזו תשלח
מכתב להורדוס ובו העתק מזויף של איגרת שנשלחה כביכול ע"י שלומית אל ליויה ובה
שלומית כותבת דברי שטנה נגד הורדוס, בגלל שרצתה להינשא ל-סילאיוס. העדות המרשיעה
נתפסה בכיס פנימי תפור לבגדו של השליח. היה זה מכתב נוסף, שנשלח ע"י אקמי
לאנטיפטרוס, בו כתבה שהיא "מאמינה כי לא יחמול המלך על אחותו בהיוודע לו הדבר
הזה" והדגישה שהאיגרת המזויפת שכתבה בשם שלומית, נכתבה עפ"י פקודתו וכך
גם המכתב להורדוס, שם ציינה ש-שלומית משתדלת תמיד להתנכל לו. כאשר שלומית שמעה
זאת, מיד פתחה במפגן היסטרי "כשהיא טופחת על שדיה" ואמרה להורדוס שיהרוג
אותה אם ימצא הוכחה לעלילה נגדה. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ה',
ז', 137-142] [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א',
ל"ב, ו']
כאשר הבין הורדוס ששלומית חפה מפשע, מיהר
להודיע לקיסר על מעלליה של אקמי נגד אחותו, ובעודו מתכונן להעניש את אנטיפטרוס,
תקפה אותו מחלה קשה. [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א',
ל"ב, ז']
מות הורדוס אחיה
על משכב חוליו ביריחו ציווה הורדוס לכנס
בהיפודרום יהודים חשובים מכל הארץ. לשלומית ולאלכסא הסביר שהוא עומד למות ומעציב
אותו שמותו לא ילווה בקינה הראויה למלך, כי חשב שהיהודים ישמחו על מותו. הוא התחנן
לשלומית ואלכסא, שברגע שימות, יעמידו את הצבא סביב ההיפודרום, מבלי לספר שהמלך מת,
ויתנו פקודה בשמו להרוג את העצורים. כך יהיה אבל אמיתי בכל רחבי הארץ. הם הסכימו
לבקשתו. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ו', ה', 175-179] [יוסף בן
מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', ל"ג, ו']
מיד כשהורדוס מת ב-4 לפנה"ס, לפני
שנודע הדבר לאנשי הצבא, שלחו שלומית ואלכסא את העצורים בהיפודרום בחזרה לביתם,
כביכול בפקודתו, בטענה שהורדוס שינה את דעתו. רק לאחר שחרורם, הודיעו שלומית ובעלה
לאנשי הצבא שהורדוס מת וכינסו אותם יחד עם עוד אנשים רבים באמפיתיאטרון ביריחו, שם
קראו מכתב תודה מהורדוס לחיילים על נאמנותם ואהבתם, שנועד גם לגרום להם להישאר
נאמנים ליורשו, בנו ארכלאוס. מיד אחר כך נקראה גם הצוואה. [יוסף בן מתתיהו,
קדמוניות היהודים, ספר 17, ח', ב', 193-195] [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת
היהודים עם הרומאים, ספר א', ל"ג, ח'] בצוואתו השאיר הורדוס לשלומית את "יבנה
ואשדוד ו-פצאליס... וחמישים ריבוא מטבעות כסף". [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות
היהודים, ספר 17, ח', א', 189] [פצאליס, יישוב יהודי מתקופת בית שני. הוקם בימי
מלכותו של הורדוס ונקרא על שם אחיו פצאל. עם מותו של הורדוס, הוריש את היישוב
לאחותו שלומית, וכשנפטרה הורישה היא את כל רצף היישובי שבשליטתה לחברתה הטובה,
ליוויה, אשת הקיסר אוגוסטוס. ההתיישבות היהודית פרחה באזור לפחות עד תחילת המרד
הגדול.]
המאבק על הירושה
כדי לרשת את המלוכה, היה על ארכלאוס לקבל
קודם את אישור הקיסר. עד קבלת האישור, נאלץ להתמודד עם מהומות שפרצו בהר הבית בזמן
חג הפסח, שעלולות היו לגלוש למרד. כיאה לבנו-יורשו של הורדוס, ארכלאוס דיכא אותן
באכזריות רבה. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ט', ג', 213-217] מיד
לאחר שהבריח את ההמונים שגדשו את בית המקדש, הפליג ארכלאוס לרומא. שלומית הצטרפה
אליו עם בניה וקרוביה, כביכול כדי להיאבק לצדו על המלוכה, אך בעצם כדי לפעול נגדו
ולהתלונן לקיסר על הטבח שעשה בבית המקדש. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר
17, ט', ג', 220] [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', ב',
א'] לצורך כך, שלומית הייתה זקוקה לבן ברית, בו תוכל לתמוך כמועמד לירושה במקום
ארכלאוס. בן ברית כזה היא מצאה בהורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס ואחיו של ארכלאוס
מאותה אם [מלתקי השומרונית, אשתו השישית של הורדוס (אריה כשר ואליעזר ויצטום,
הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 452, הערה 42: ביוונית מורה המילה "מלתקי"
על רכות) לה נישא הורדוס בשנת 27-8 לפנה"ס. ילדיה: ארכלאוס נשיא יהודה,
הורדוס אנטיפס טטרארך (תפקיד מנהלי) הגליל והפרֶאָה
(חלק ממלכת הורדוס מעבר לירדן) , אולימפיאס אשת יוסף אחיינו של הורדוס].
עוד לפני שיצאו לדרך, הבטיחה לו שלומית
שתתמוך בו ברומא במאבק על המלוכה. בעקבות הבטחותיה, הפליג גם אנטיפס לרומא כדי
לתבוע את השלטון. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ט', ד', 224] [יוסף
בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', ב', ג']
כאשר הגיע אנטיפס לרומא, עברו כל קרובי
המשפחה לצדו. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודית, ספר 17, ט', ד', 227]
בדיון שנערך בפני הקיסר, העבירה לו שלומית
מכתב מלא האשמות נגד ארכלאוס, שנכתב ע"י סבינוס, נציב סוריה (סבינוס, היה גם
הממונה מטעם הקיסר על רכוש הורדוס, ודרישתו לרשומה מלאה של נכסי המלך המת).
ראשון הדוברים היה אנטיפטרוס, בנה של
שלומית, נואם מוכשר שדיבר בשם המתנגדים ל-ארכלאוס. אנטיפטרוס האשים אותו בנטילת
השלטון לפני הסכמת הקיסר ובשימוש בכוח מופרז כלפי המפגינים בחג על הר הבית. [יוסף
בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ט', ה', 230]
החלטת הקיסר קבעה פשרה בין בניו של הורדוס.
ממלכת יהודה חולקה ביניהם ואף אחד מהם לא קיבל את התואר "מלך". [יוסף בן
מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, ד', 317-320]
בנוסף למה שקיבלה עפ"י צוואת הורדוס -
השליטה על הערים יבנה, אשדוד ופצאליס - קיבלה שלומית גם את בית המלך באשקלון,
בתחום שלטונו של ארכלאוס. הכנסתה השנתית מכל נכסיה הסתכמה ב-60 כיכר. [יוסף
בן מתתיהו, ספר 17, י"א, ה', 321] [יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם
הרומאים, ספר ב', ו', ג']
מותה וצאצאיה
שלומית נפטרה בתקופת נציבותו של מרקוס
אמביבולוס ביהודה בין השנים 9-12 לספירה. היא הורישה את מחוז (טופארכיה) יבנה
[יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', ט', א'] והערים פצאליס
וארכילאיס (בבקעת הירדן), שהיו כולם תחת שליטתה, לליוויה, אשת הקיסר אוגוסטוס.
[יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ב', ב', 31]
בנה אנטיפטרוס ובתה ברניקי ילדיה מ-קוסטובר,
נישאו לבתו (קיפרוס) ובנו (אריסטובלוס) של אחיה הורדוס מיריבתה המושבעת, מרים
החשמונאית.
לאנטיפטרוס ו-קיפרוס נולדה בת, קיפרוס.
[יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד', 138]
לברניקי ואריסטובולוס נולדו אגריפס הראשון (מלך
יהודה), הורדוס (מלך כלקיס), אריסטובולוס [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר
18, ה', ד', 133] ו-הרודיה או הרודיאס [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18,
ה', ד', 136].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה