מרתא בת ביתוס (נקראה גם מרים) הייתה מעשירות ירושלים בשנים שלפני
חורבן בית שני. היא השתייכה למשפחת כהנים ידועה, משפחת ביתוס [תלמוד בבלי, מסכת
פסחים, דף נ"ז, ע"א]. על עושרה הרבה מסופר בתלמוד בכמה מקומות,
"עתירתא דירושלים הויא" [תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו,
ע"א; גם בתלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ה', הלכה י"א; גם בדפוס
וילנא, דף לח, ע"א], עד ששמה הפך לכינוי לאדם בעל עושר מופלג [תלמוד בבלי,
מסכת כתובות, דף ק"ד, ע"א].
קורות חייה
לאחר שהתאלמנה התארסה (התקדשה) ליהושע בן גמלא [היה כהן גדול בבית
המקדש השני ערב החורבן] ובזכות ממון רב ששילמה למלך התמנה בן גמלא לכהן גדול.
בגמרא מובאים דברי רב יוסף שמתח ביקורת על מינוי זה. [רש"י במסכת
יבמות, ובתוספות תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א, ע"א; תלמוד
ירושלמי, מסכת יבמות, פרק ו', הלכה ד'; דפוס וילנא: דף ל"ז, עמוד י"א]
נישואיה לבן גמלא נערכו לאחר מינויו לתפקיד, ועל אף שלכהן גדול אסור
לשאת אישה אלמנה, כאן הותר הדבר כיוון שהאירוסים התקיימו עוד קודם למינוי. [תלמוד
בבלי, מסכת יומא, דף י"ח, ע"א; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"א, ע"א]
בנה שנולד לה מיהושע בן גמלא התפרסם כבעל כוח רב, והיה יכול לשאת לבדו
בקלות שור בעל משקל גדול ולהקריבו למזבח, אלא שלא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן
משום "ברוב עם הדרת המלך". [תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ב, ע"ב]
עפ"י הגמרא במסכת יומא, התמנה יהושע בן גמלא לכהן גדול ע"י
המלך ינאי שחי זמן רב לפני חורבן בית המקדש, אלא שעפ"י אגדות החורבן חייתה
מרתא בזמן החורבן.
בעל דורות ראשונים (רבי יצחק אייזיק הלוי-רבינוביץ', תלמיד חכם, עסקן
והיסטוריון יהודי), הסביר כי יהושע בן גמלא חי סמוך לחורבן הבית והוא זה שהתמנה
לכהן הגדול בעזרת מרתא בת בייתוס ע"י אגריפס השני ששמו שובש והוחלף בינאי.
הרב אהרן היימן (חוקר דברי חז"ל ומאמריהם ומחבר ספרים), חלק על
בעל הדורות ולדעתו אכן מדובר בינאי המלך, ושתי מרתא בת בייתוס היו, ויתכן שזו שחיה
סמוך לחורבן נקרא שמה מרים כגרסת המדרש. [תנאים ואמוראים, חלק ב', יהושע בן גמלא]
מרתא לא השתמשה בכספה למטרות צדקה, לא לחינוך ילדיה ולהפצת התורה, אלא
למטרות שפלות. הכסף שימש בידה כלי לשחיתות. זאת רואים כשהיא קנתה את הכהונה הגדולה
מינאי המלך תמורת כסף רב כדי שהמלך ימנה את יהושע בן גמלא בעלה להיות הכהן הגדול.
ידוע מבחינה היסטורית שהכהנים בימי הבית השני לא הצטיינו בצדיקות
יתירה ובהליכה בדרך הישר. הם לא עסקו בהנהגת העם. העם לא עניין את רובם כלל וכלל. זאת
ניתן לראות בחפירות ארכיאולוגיות בעיר העתיקה, תחת ישיבת הכותל, וכן באתר
"הבית השרוף", את מה שמכונה "העיר העליונה". שם, בקרבת הר
הבית גרו הכהנים בעושר גדול, לכל אחד בית גדול ומרווח, עם כלים מיוחדים העשויים
מאבן, ומקווה פרטית בביתו. אך בעיר התחתונה שרר עוני נורא. למבקר בירושלים באותם
ימים היה נראה כאילו שעיר הממלכה, קריית המלך מחולקת לשתי מדינות שונות - זו של
העניים וזו של העשירים. אלו היו רוב הכהנים בבית שני רשעים, עשירים, מושחתים
ומנותקים מן העם - כזאת הייתה מרתא בת ביתוס.
סיפור מותה הוא בין המפורסמים באגדות החורבן (העוסקות בעיקר בחורבן
בית המקדש השני-70 לספירה) במסכת גיטין (העוסקת באופן שבו נעשים הגירושין) [תלמוד
בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, ע"א] והוא מופיע בגרסה נוספת במדרש איכה [איכה
רבה, פרשה א', פסקה מ"ז].
עפ"י חז"ל: בזמן המצור על ירושלים, שלחה מרתא את העבד שלה
לקנות לה סולת וכשלא מצא דבר בגלל הרעב הגדול ששרר בעיר, יצאה היא בעצמה לשוק שלא
כמנהגה, ובדרכה נכנסה רגלה לתוך גללי בהמה ובעקבות כך, מתה.
לפי רש"י: סיבת מותה הייתה תחושת הגועל הקיצוני שאחזה בה עד שמתה
מחמת עדינותה.
רבן יוחנן זכאי קרא עליה את הפסוק מפרשת הברכות והקללות מספר דברים:
"הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה"... "הצג על הארץ מהתענג ומרוך".
[דברים כ"ח, נ"ו; תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ה', הלכה י"א,
דפוס וילנא: דף ל"ח, ע"א]
סמוך למותה הוציאה את כל כספה וזהבה, זרקה אותו בשוק באומרה: "האי
למאי מיבעי לי" (זה למה אני צריכה?). התלמוד מסיים שאלו הם דברי הנביא יחזקאל
בנבואת החורבן שלו: "כספם בחוצות ישליכו". [יחזקאל ז', י"ט]
במדרש איכה רבה [מהדורת בובר, פרשה א', ט"ו] מסופר, "אמר
רבי אלעזר בר צדוק: אראה בנחמה אם לא ראיתי שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו
מריצין לה מירושלים ועד לוד, וקראתי עליה הפסוק הזה [דברים כ"ח] "הרכה
בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה...", "הצג על הארץ מהתענג ומרוך" [איכה
א, נ'].
מותה מטינופת שדבקה לכף רגלה היחפה באה לא רק להתאים לפסוק מספר דברים
המצוטט כאן מפי רבן יוחנן בן זכאי, אלא בעיקר כדי להעניש את מרתא בעונש סימטרי
לחטאה, שלא הוזכר כאן. ההקבלה בין החטא והעונש בבלי היא הישירה והבוטה ביותר מכל
הגרסאות ובאה על חשבון אמינותו של התיאור. מעשה השלכת הכסף ברחובות; האלמנה שסברה
שכספה יכול לקנות הכול, אפילו בעל כהן גדול, אינה מסוגלת להשיג דבר באמצעות כספה
הטמא והמושחת, אפילו לא מזון. הפסוק מספר יחזקאל, יוצר זיקה בין שחיתות כלכלית
לנשיות (טמאה), וכך מעצים ומחזק את המסר הכלכלי של אישה עשירה מדי, מפונקת
ומושחתת, שמתה מושפלת ומבוזה, וכך באה אל עונשה הראוי לה, מידה כנגד מידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה