נשים יהודיות בעלות מעמד חברתי
נשים יהודיות שימשו לא רק כעקרות בית, אלא
תפשו מעמד חברתי מכובד.
במאורעות מסע הצלב הראשון, נזכרת מרת מינה,
שעמדה בקשרים עם שרי המדינה ונכבדי העיר ובכל זאת קידשה שם שמיים יחד עם בני הקהל.
גם במסע הצלב השני ידוע על אישה עשירה בשם
פולצלינה, אשר זכתה לאהדתו של שר העיר בלויש (BLOIS) ודיברה על לבו שלא יאמין
לעלילות הדם. אך אשת השר קינאה בה וחתרה תחתיה, עד שלבסוף הוכרחה גם אישה זו למסור
נפשה על קידוש השם.
בתשובות רש"י נשמרה שאלה של אישה נכבדה,
שהייתה אף היא מקורבת למשפחת השר, ומאחר שצריכה הייתה להילוות לאשת השליט, שאלה אם
מותר לדחות את תענית אסתר, שחל באותו היום, למועד אחר.
דמות נערצת הייתה דולצה אשת בעל הרוקח,
שהייתה דורשת ברבים ונהרגה אף היא על ידי האבירים.
לאחר מותו של רבנו תם פנו תלמידיו אל אשתו
וביקשו למסור להם מתורתו.
שינויים בחובות האישה בביתה
עקב ההשקפות החדשות נהגו חכמי הדורות ההם
להבחין בין מעמד האישה בימי קדם לבין זה שבזמנם. לפי דיני המשנה, חייבות בנות
ישראל: לטחון, לאפות ולכבס לצורכי ביתן, פרט אם הכניסו לבעליהן שפחה בנדונייתן.
על כך מעיר ר' ברוך במאה ה-13:
"העידנא נשים שלנו דלאו אורחייהו לטחון ולכבס, אין כופין אותן". העבודות
הקשות היו נעשות ע"י משרתים או משרתות שלא מבני ברית תחת הדרכתה של עקרת
הבית. מתוך שיקולים דומים חייבו את הנשים לאכול מסובות בליל הסדר כמו הגברים.
ואעפ"י שלפי התלמוד רק אישה חשובה נוהגת כך, "העידנא כל הנשים שלנו
הווין חשובות". תיאור של אישה הזוכה להערכה כללית ניתן בתשובה לשאלה, אם יש
תוקף לנישואין שהשיאה את בתה בהיעדר הבעל: "כל שכן זאת, המקודשת בגזירת אמה
בעלת דעה נבונה וגברת בית ונוטרת בעלה לא יכבה בלילה נרה... כל שכן שיהא בעלה בטל
לגבה ואיכא למימר נתרצה האב בכל אשר תעשה".
הרחבת מקום האישה בחיים הדתיים
מכאן מובנת השאיפה לתת לנשים מקום פעיל
יותר בחיים הדתיים.
בניגוד לדיני התלמוד הורו אז הלכה שמצוות
זימון נוהגת גם באישה.
במגנצה הטילה אישה ציצית בבגדיה, ובפריס
הורה ר' יהודה שירליאון לאשתו שתעשה כן.
חכמי צרפת הורו כי הנשים לא תטווינה ציצית
לבעליהן, "שהפטור מהמצווה אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם"; ואילו באשכנז
נהגו הנשים לעשות זאת.
יש ואף חשקה נפשה לקיים מצוות תפילין,
וכנגד מנהג זה יצא אחד הרבנים.
באותו הזמן נשמעה בספרד אפילו ביקורת
תיאורטית נגד פטור הנשים ממצוות שהזמן גרמן: "ולא די לה לענייה הזאת שהפילוה
עד לארץ עד שפטרוה ממצוות המלך, אלא שהקישוה לעבד, שאמרו כל מצווה שהאישה חייבת
עבד נמי חייב".
אם כי חכמי ההלכה לא הרחיקו לכת כאותו
מקובל ולא מתחו ביקורת על המסורת התלמודית, מכל מקום ניכרת גם בהם נטייה להשוות את
מעמד שני המינים.
האישה כמפרנסת
יש לשער כי תמורה זאת נתחוללה דווקא עקב
יחס הכבוד כלפי מצוות תלמוד תורה, שהייתה שמורה מאז ומתמיד בעיקר לגברים.
במשך 300 מאות השנים שבין רבנו גרשום מאור
הגולה לבין ר' מאיר מרוטנבורג, זכתה היהדות האשכנזית-הצרפתית לשלטון רוחני של
תפוצות ישראל וזה הודות למאמץ בלתי פוסק של מוריה ותלמידיה.
מבתי המדרש של רש"י ובעלי התוספות
יצאה תורה לארבע כנפות הארץ, ויצירת מרכז זה, שבא במקומן של ישיבות בבל, הייתה
תוצאה מההערכה כלפי תלמידי החכמים. כל אב יהודי טרח להשיא בתו לבן תורה, לשכור לו
מלמד ולהושיבו אצלו מספר שנים כדי שימשיך בלימודו גם אחרי הנישואין. כך נתגבשה
בקהילות שכבה של אנשים שתורתם אומנותם, ומסביבם התרכז ציבור ששאף לעזור להם במצווה
זו. האישה הייתה מוכנה ליטול על עצמה את עול הפרנסה של המשפחה ובלבד שבעלה יהיה
בין העוסקים במלאכת הקודש.
בדרך זו קם טיפוס משפחה שנשתמר עד לדורותיו,
האיש הלן בארבע אמות של הלכה, ואילו אשתו דואגת לבסיס החומרי של הבית.
הנשים לא היו עוד יושבות בית בלבד, אופקן
הרוחני התרחב והן רכשו בקיאות בהוויות העולם. בשאלות ותשובות של הרבנים. בשטרות
ובארכיונים של העירוניים מוצאים אנו נשים רבות העוסקות במשא ומתן, בחקלאות
ובמלאכה, במסחר, בהלוואות ובתשלום מיסים.
במאה ה-11 שומעים על אישה בעלת כרמים
שעובדו בידי עבדים או פועלים שכירים. כאשר הקהל רצה להטיל עליה מיסים, טענה
שהוצאותיה מרובות "והטורח כבד בין בעבודות הכרם ובין באסיפתו. ולא עוד, אלא
בכל שנה באים שרי הארץ ונוטלים משם מנותיהם".
לעתים נמסרה לאישה הזכות לגבות את המעשר
מבעלי הקרקעות. תשלום זה שייך בתחילה לכנסייה והועבר אחר כך בצרפת לידי השרים
החילוניים.
בתשובות רש"י נזכרת אישה זקנה שהייתה
"מוחזקת בעיר וניכרת לשרים" והיא ביקשה מהשר "להחזיר לה המעשר בתורת
פרס למען תעכבנו עליו כשאר מקבלי פרס מן השרים". אחרי שנפטרה נטל השר את
המעשר לעצמו, אבל כעבור שנה חזר והעניק אותו לבנה באותם תנאים.
כמה וכמה פעמים נרשמו נשים יהודיות ברישומי
הקרקעות, כמו אותה אישה בשם שרה, שהעבירה בשנת 1206 את כרמיה ואת בתיה לכנסיית
וירצבורג בתנאי שתקבלם היא ובניה כאריסים תמורת מידה של חיטים ביום בורכהרד הקדוש ושלוש
ליטראות שעווה ביום ניקולאוס הקדוש.
נשים כבעלות מלאכה
נשי ישראל אף לא הניחו ידן מהמלאכה ואולי
היו אפילו אומניות מיוחדות השמורות להן.
בדרך כלל היה האב מלמד בתו אומנות המפרנסת
בעליה, כדי שיקפצו עליה לשאתה, ובעיקר עבודות ביתיות, כגון: אריגה, תפירה, טוויה
ורוקחות.
לעתים נצטרפו כמה נשים בעבודתן, כפי שמספר
ספר חסידים על איש צדיק, שנתן צמר לנשים לטוות ובשעת האריגה היה מעמיד עליהן נאמן
שישגיח שלא תקשורנה בחוט פשתן לעשות שעטנז. אך מרבית המפרנסות שלחו ידן במסחר
בצורותיו השונות.
יש ובעל מסר לאשתו חלק מרכושו להושיבה
חנוונית, ויש ואביה מסר נדוניה בידה, כדי שתישא ותיתן בה ותקיים את בעלה וילדיה.
על פי רוב עסקו הנשים בביתן ולא נסעו
לכפרים ולירידים כדי למכור שם סחורותיהן, כי לפי המסורת אין זה נאה לאישה
"לנוד ולשוט אחר מזונותיה, אלא לשבת ביתה". אך תנאים כלכליים דחפו אותן
לפעמים לחפש קונים בכפרי הסביבה, מאחר שהדרכים היו בחזקת סכנה, נהגו להילוות לסוחרים
יהודיים, שעשו אותה הדרך לרגל עסקיהם.
פרנסה קלה המתאימה לאישה כלאיש, היו עסקי
הלוואות, אשר ניתנו לנוצרים בריבית וליהודים במחצית שכר ובמחצית הפסד.
נשים מישראל נתנו אשראי לגדולי ארץ וזכו
משום כך לכבוד ולהערכה.
לעתים נאמנות ומורשות לנהל נכסי בעליהן,
הפקידו בידיהן פיקדונות ועשו איתן חוזים אחרים.
תעודות שונות מדברות על פעולותיהן
המסחריות, על קניית מקרקעין ומכירתן, על חוזי שכירות כשוכרות או כמשכירות, ועל
עסקי כספים ואשראי.
אין פלא, שנשים כאלה התעשרו וגם נתבעו לשלם
מיסים גבוהים לקופת הקהל.
ר' אליעזר בן נתן )ראב"ן) - על מעמד האישה
על רקע המציאות הסוציאלית והכלכלית של
יהדות אשכנז וצרפת במאה ה-12 יש לקרוא את התשובה הידועה של ר' אליעזר בן נתן, רבה
של מגנצה שעל נהר ריינוס, על מעמד האישה.
הראשון שהצביע על מקור חשוב זה היה
פינקלשטיין בספרו על השלטון העצמי היהודי בימי הביניים, ובעקבותיו הלך אורבך
במחקרו האחרון.
התשובה דנה במקרה שתובע מסר לנתבעת פיקדון
לשמירה וכאשר תבע את החזרתו, טענה האישה שהחפץ שוב אינו בידה. התובע דרש, שהנתבעת
תישבע בהתאם לדין, ואילו בעלה טען כנגדו שאי אפשר לתבוע אישה מטעמים שונים.
ראשית, הגבילו חכמי התלמוד את זכויותיה ברכושה
וקבעו שהבעל אוכל פירותיו. מכאן אמרו, שאין האישה יכולה להעביר את נכסיה כל זמן
הנישואין, כי הם משועבדים לבעל, וכן הקנו לבעל את הנכסים שנפלו לה בעודה תחת בעלה,
"הואיל וזכה באישה לא יזכה בנכסים?".
על כך טען שמעון כי אין לגבות מאשתו וגם
אילו היה הפיקדון בעין, היה שלו ולא שלה.
הטענה השנייה סובבת בייחוד על חיוב הנזיקין
שנדון במשנה עתיקה: "העבד והאישה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והם שחבלו
באחרים פטורים". הלכה זאת מבוססת ובעיקרה על ההנחה שעבד ואישה אינם אחראים
למעשיהם ותיתכן רק אחריות מצד בעליהם על שלא השגיחו עליהם כראוי.
שאלה זאת הייתה שנויה במחלוקת בין הפרושים
והצדוקים:
"אומרים צדוקים, קובלין אנו עליכם
פרושים, שאתם אומרים: שורי וחמורי שהזיקו חייבין ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין".
כיוצא בזה פטרו הפרושים, כנראה, גם את
הבעל, בנזקי אשתו שגרמה לאחר. רק בתקופה יותר מאוחרת חייבו את המזיקים עצמם: "אבל
משלמין לאחר זמן. נתגרשה האישה, נשתחרר העבד חייבין לשלם". [ד"ר פולק, דעת, סיני מ"ח, תשכ"א]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה