יהודית אשת רבי חייא

יהודית הייתה אשתו של רבי חייא [נקרא גם חייא הגדול או חייא רובא, חכם מפורסם (עפ"י רש"י בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ב, עמוד ב': היה מצאצאי ישי אבי דוד המלך ולא מצאצאי דוד, וזו הסיבה שלא השתדך עמו רבי יהודה הנשיא), שחי בדור המעבר בין התנאים לאמוראים, בסוף המאה השנייה לספירה. היה בנו של אבא כרסלא, מכפרי שב-בבל. נולד וחי ב-בבל, סמוך לעיר סורא במאה השנייה לספירה.], ואמם של האמוראי רבי אושעיא [תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ו, עמוד ב'], יהודה וחזקיה התאומים אף הם רבנים אמוראים, ורבי בא [תלמוד ירושלמי, דמאי פ"ה], וכן שתי בנות תאומות פזי ו-טוי.

בניה התאומים רבי יהודה ורבי חזקיה, היו בנים צדיקים; אליהו הנביא גילה את הסוד לרבי שרבי חייא ובניו שקולים כנגד שלושת האבות.

בנותיה התאומות פזי וטוי [תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ו, עמוד א'], כנראה הן לאה ורחל, כנגד חוה הראשונה וחוה השנייה.

לפי הגמרא במסכת קידושין, יהודית מררה את חיי בעלה, אך למרות זאת הוא נהג בה בכבוד. כאשר היה מוצא דבר העשוי לשמח אותה, היה מביא לה. שאל אותו אחיינו רב [אבא בר איבו נודע בתלמוד בכינוי רב, ומוכנה גם אבא אריכא, חכם תלמודי מחשובי האמוראים, ומייסד ישיבת סורא. היה מאחרוני התנאים, ומראשוני אמוראי בבל.], למה הוא משתדל לשמח אותה בעוד שהיא מצערת אותו. השיב לו רבי חייא דודו: דיי לנו להכיר טובה לנשותינו, על כך שהן מגדלות את בנינו, ומצילות אותנו מחטא של הרהור בנשים אחרות. [תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג, עמוד א'; וגם רש"י שם]

לאחר שילדה כמה זוגות תאומים, דבר המגביר את סבל הלידה, היא רצתה להפסיק לקיים יחסי אישות עם בעלה. בעקבות זאת, היא אמרה לרבי חייא בשם אמה, שאביה קידשה בהיותה קטנה, ולכן היא נחשבת לאשת איש של בעלה הראשון, ואסורה על רבי חייא.

ענה לה רבי חייא שעדות האם לא מהימנה שכן היא פסולה להעיד משתי סיבות: כאישה היא פסולה להעיד, ומעצם היותה קרובה הפסולה לעדות.

אמרו לפניו: והלא יש עדים שאביה אכן קיבל עבורה קידושין.

הגיב הרב חייא: עדים בצד אסתן ותאסר; כלומר, כל עוד לא יתברר הדבר, אין לי לחשוש לכך. [תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ב, עמוד א']

מתברר כי צער הלידה שלה כה גדול, עד שהיא מוכנה לשלם את המחיר הכלכלי והחברתי הכבד של גירושין ובלבד שתימנע מלידה נוספת.

כדי למצוא צידוק לגירושין טוענת יהודית כי נודע לה שעוד בילדותה אירס אותה אביה לאיש אחר, וכיוון שכך אין היא יכולה להמשיך ולחיות עם רבי חייא. מידע זה על ילדותה, כך היא טוענת, נודע לה על ידי אמה. היא ממציאה סיפור בדוי על מנת להשתחרר מבעלה.

רבי חייא משיב: כי אין בכוחה של אמה לערער על תקפות נישואיהם באמצעות העדות. בכך הוא דוחה את הטענה, והנישואין נותרים שרירים במלוא תוקפם.

מקרה דומה שהתרחש לאחר מכן, מסופר במסכת יבמות: יהודית רצתה לגרום לעצמה עקרות כדי למנוע מעצמה לידות נוספות, אך חששה מהאיסור  הנובע מביטול מצוות פרייה ורבייה. היא התחפשה שלא יכיר אותה ובאה לשאול את רבי חייא: אם היא כאישה מחויבת במצוות פרייה ורבייה? פסק לה שלא. משנענתה בשלילה, הלכה ושתתה כוס של עקרין, סם שגרם לה להיות עקרה. כאשר שמע זאת רבי חייא, הוא הצטער מאוד: הלוואי והיית יולדת עוד שני תאומים. חבל לי מאוד שלא ילדת לי עוד תאומים.

היא אישה צדיקה שואלת שאלת רב, ולא עושה בלי זה. היא סובלת נורא ואיום, וזה ששואלת שאלת רב זו גדולה מצדה.

בשאלה שמפנה יהודית אל רבי חייא: "אישה מצווה על פרייה או לא?" היא אינה מספרת סיפור אישי אלא פונה להלכה. היא נוקטת בדרך זו כיוון שהיא סבורה כי מנקודת מבטו של רבי חייא אין מקום להתייחסות לסבל האנושי, ובקשת הזדהות ואהדה כאן תיכשל. בדרך זו היא מוארת כאישה מתוחכמת היודעת את שלפניה. רבי חייא משיב שאישה אינה מצווה על פרו ורבו, ובדיעבד התברר לו שמפיו הוא גזר השמדת צאצאים עתידיים.

על מנת למנוע מעצמה עוד סבל גופני רב יהודית כאישה מתמרנת את הסמכות הנמצאת בידי בעלה על מנת להשיג את מבוקשה. מתוך צער הלידה שלה מבקשת יהודית לערער על מורשת גברית הטוענת "בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך".

התלמוד מציין כי היא עברה היריון קשה מן הרגיל בנושאה בבטנה תאומים שנולדו בהפרש זמן גדול זה מזה. בנוסף, מתברר כי לא זו בלבד אלא היא ילדה שני זוגות תאומים, שני בנים ושתי בנות. אם לידה של ולד אחד יש בה צער גדול, הרי במקרה של צער הלידה שיהודית חוותה קשה במיוחד, ומובנת חרדתה מפני חזרתה. מנקודת מבטה של אישה רק הפסקה מוחלטת של האפשרות להרות תענה על המצוקה בה נמצאת.

לולא הפטור שניתן לאישה מן המצווה פרו ורבו הייתה יהודית נידונה להמשך הסבל הגופני הרב.

חכמי המשנה והתלמוד הגדירו במידה רבה איזה חלק מן המסורת היהודית יועבר לדורות הבאים ואיזה חלק לא יועבר אליהם.

רב חסדא, משתמש בסיפורה של יהודית כתקדים שעניינו לקדם את עמדתו שאין לאסור נישואין שניים על סמך עדות חלקית או שמועות על קידושין קודמים. בספרו על המקרה זה הוא מכוון לכך שיש לפקפק בסיפורים על עבר הידוע משמועה. משום הוא בוחר בסיפור המתייחס לשמועה שיש יותר משמץ של יסוד להניח כי היא בדותא. הוא הופך אותו לדוגמה ומשל, ומשמיע אותו מחדש בהקשר שבו הוא מעוניין - ביטול היסוד המערער שעשוי להיות לטענה על קידושין בעבר.

האפשרות העקרונית של קביעת שני המקרים על רצף ביולוגי כלשהו בחייה

של יהודית מאפשר להניח שהמאורע עליו מסופר במסכת קידושין קודם למאורע שעליו מסופר במסכת יבמות. מאורע ההתחפשות הוא הסקת המסקנות מן הכישלון בניסיון לפרק את נישואיה כאמצעי להפסקת צער הלידה. יהודית הסיקה את המסקנות המתבקשות ונקטה בפעולה שאפשרה לה להשיג את מבוקשה.